בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
1006/09
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העותרת:
דריה מירקורבנובה
נ
ג
ד
המשיב:
משרד הפנים, מינהל האוכלוסין
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרת:
עו"ד לורה מקסיק
בשם המשיב:
עו"ד דניאל מארקס
פסק דין
השופט א' רובינשטיין:
א.
בשנת 1992 נכנס אביה של העותרת (להלן האב ) לישראל על סמך רשיון שהייה ועבודה כשחקן תיאטרון. אשתו ובתו העותרת (ילידת 1983) נותרו במוסקבה. בשנת 1994 התגרשו הורי העותרת. ביום 28.5.95 נשא האב אזרחית ישראלית, וכך רכש אזרחות ישראלית. כשנה לאחר מכן (5.7.96) נכנסנו העותרת ואמה לישראל באשרות תייר. ביום 21.11.96 התגרש האב מאשתו הישראלית, וחזר לחיות עם משפחתו משכבר.
ב.
בשנת 2000 פנה האב לראשונה, בבקשה להסדיר את מעמדה של העותרת בישראל. במסגרת הטיפול בפנייה התעורר אצל המשיב החשד, כי נישואי האב בשנת 1995 היו פיקטיביים, ונועדו להשיג אזרחות. אף על פי כן (בשנת 2003) החליט המשיב להסדיר את שהיית העותרת בישראל כתושבת ארעית מטעמים הומניטריים. רשיון זה הוארך מדי פעם, ולאחרונה עד ליום 15.3.10. ביום 11.2.08 הגישה העותרת עתירה לבית משפט זה, בה ביקשה להורות למשיב להעניק לה אזרחות ולקבוע מועד לבחינת הגיור שלה (בג"ץ 1362/08 מירקורבנובה נ' משרד הפנים (לא פורסם)). ביום 20.3.08 נדחתה העתירה מחמת אי מיצוי הליכים (העדר פנייה קודמת למשיב). ביום 30.3.09 פנתה העותרת למשיב, ופנייתה הועברה לועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטריים. ביום 16.3.09 (לאחר הגשת העתירה) דחתה הועדה את בקשת האזרחות, בקבעה כי אזרחותו של האב הושגה תוך "ניצול ציני של חוקי מדינת ישראל". עם זאת, הורתה הועדה על הארכת רשיון הישיבה בשנתיים נוספות.
ג.
בעתירה שלפנינו נטען, כי עם הגעתה לישראל היתה העותרת (אז בת שלוש עשרה) זכאית לאזרחות, מכוח היותה בתו של אזרח ישראלי. נטען, בין היתר , כי אי מתן האזרחות פגע בעותרת לאורך שנות לימודיה, כי הוא מונע את השתלבותה בישראל, וכי העותרת רואה עצמה יהודייה ונמצאת בשלבים מתקדמים של גיור - אלא שהשלמתו נמנעת עקב העדר אזרחות. עוד מלינה העותרת על אי קבלת תגובה מהמשיב (אך מאז, כאמור, ניתנה החלטת הועדה).
ד.
בתגובת המשיב (מיום 1.6.09) נטען, כי בהעדר עילה דין העתירה להידחות על הסף. נטען, כי אין הוראת חוק המקנה לעותרת אזרחות ישראלית. הוזכר, כי בשעת לידת העותרת לא היה אביה אזרח ישראלי (כנדרש בסעיף 4(א)(2) לחוק האזרחות, תשי"ב - 1952), וכי כאשר התאזרח האב לא היתה העותרת תושבת ישראל (כנדרש בסעיף 8(א) לחוק). עוד הוזכר, כי סעיף 9(א)(1) לחוק מאפשר לשר להעניק אזרחות "לקטין תושב ישראל - על פי בקשת הוריו" - אך הוטעם כי העותרת נכנסה לישראל באשרת תייר ומאז שהתה בישראל שלא כדין. הוזכר, כי אין טענה למעמד לפי חוק השבות, תש"י - 1950. נטען איפוא, כי אין עילה שבדין לדרישת האזרחות, וכי ככל שיש לעותרת השגות כלפי החלטת הועדה שלא ליתן לה תושבות קבע - ניתן לתקפה בבית המשפט לעניינים מינהליים.
ה.
לאחר העיון אין בידנו להיעתר למבוקש, הן בשל פגמים בהגשת העתירה והן לגופה. ראשית , מתקבל רושם כי הפרטים בעתירה אינם תמיד מדויקים. כך נמסר, כי כבר בשנת 1995, כשקיבל האב אזרחות ישראלית הוא דרש וקיבל מספר זהות ישראלי בעבור העותרת (סעיף 6 לעתירה). ברם, ספח תעודת הזהות שצורף לעתירה הודפס בשנת 2006, ובתגובת המשיב נטען כי מספר הזהות של העותרת ניתן לראשונה בשנת 2004. עוד נמסר בעתירה, כי בשנת 1996 התגרש האב מאשתו הישראלית, ומיד "לאחר הגירושים, ביקש אביה של העותרת... ממשפחתו להגיע ארצה ולהתאחד" (סעיף 7 לעתירה). ברם, מתגובת המשיב עולה, כי העותרת ואמה הגיעו לישראל ביום 5.7.96 לפני הגירושין, וכי מאז הגיען לישראל חיו עם האב. בעניין אחרון זה, יש כדי לחזק את חשדו של המשיב בדבר מטרת נישואי האב בשנת 1995.
ו.
שנית , לגופה של עתירה. העותרת לא הצביעה על הוראה חוקית המחייבת את המשיב לתת לה אזרחות ישראלית. אף אילו היינו מניחים, כי בנסיבות למשיב שיקול דעת להעניק אזרחות, לא ניתן לומר שאופן התנהלות העותרת ומשפחתה הופכים את ההחלטה להעביר את הפנייה לטיפול הועדה, ואת החלטת הועדה לגופה, לבלתי סבירה. לא למותר להזכיר, כי הועדה האריכה את שהותה של העותרת בישראל, ומן הסתם - עם חלוף הזמן וככל שלא יופיעו מניעות אחרות - התארכות זו עשויה להיות ראויה בעתיד להתחשבות. מקרה זה מדגים את הבעייתיות שאנו פוגשים בה לא אחת במקרים של קטינים שהובאו בדרך זו או אחרת על-ידי הוריהם ונשארו כאן שנים רבות - אמנם לעתים קרובות שלא כדין - עד כדי התערות אישית בישראל; הפער בין המציאות לבין הסטטוס המשפטי נותר בעינו, על כל הקושי, לעתים עד שברון לב, הכרוך בכך. מכל מקום, כאמור, אין לומר כי יש כל חוסר סבירות בולט או קיצוני בהחלטת המשיב. לעת הזאת אינני נדרש לסוגיית הגיור, שסעדים בעניינה לא התבקשו, והיא הוזכרה בעתירה כבדרך אגב.
ז.
סוף דבר, אין מנוס מאי היעתרות לעתירה.
ניתן היום, כ"ג סיון תשס"ט (15.6.09).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט