בג"ץ 10155/09 סיני ליבל נ. היועץ המשפטי לממשלה

השופט נ' הנדל:

1.

בפנינו עתירה למתן צו על תנאי, בגדרה נתבקש בית המשפט להורות ליועץ המשפטי לממשלה לנמק מדוע אינו מורה לפתוח בחקירה נגד משיבה 2 ונגד בא כוחה, משיב 3. העותר טוען כי הציג בפני היועץ המשפטי לממשלה ראיות לכאורה

המבססות את טענתו, לפיה משיב 3 חתם בשם משיבה 2 על הסכם פשרה במסגרת הליך אזרחי (ת.א. (מחוזי ת"א) 2045/07 בבש"א 14058/07 – בקשה לאשור התביעה כתובענה ייצוגית) מבלי ליידע את בית המשפט. הצדדים לאותו ההליך הסתפקו בהגשת בקשה בהסכמה לדחיית התביעה ובדחיית הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית. נכון למועד זה, טרם החליט היועץ המשפטי לממשלה אם לפתוח בחקירה אם לאו. יודגש כי מדובר בהליך שהעותר לא היה צד לו.

לטענת העותר, נהגה המשיבה 2 שלא כשורה גם במסגרת הליך אחר שניהל לאישור תובענה כתביעה ייצוגית (ת.א. 2273/07) בכך שפנתה אליו "עם טיוטת התגובה בה הואשם ב'בישול תביעה' וכי יש לו עיסוקים שהוא מסתיר מהמשטרה". משיבה 2 "הציעה" לעותר שלא תגיש תגובה זו לבית המשפט ומשסירב – הוגשה התגובה. לטענתו, התנהגותם המתוארת של המשיבים פסולה היא ויש בה לרוקן מתוכן את חוק התובענות הייצוגיות. ככזאת, הוא גורס, ראוי שתיחקר כנדרש.

2.

דין העתירה להדחות על הסף. העותר לא הניח תשתית מבוססת המגלה עילה משפטית להתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק. טענותיו של העותר אינן ברורות. יתרה מכך, לא ניתן להבין מדבריו מהי העבירה הפלילית המיוחסת למשיבים ובגינה נדרש היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה. עצמת האשמה הפלילית המיוחסת למשיבים וטיבה – אף הם שיקול בשאלה האם פועלות רשויות התביעה תוך זמן סביר והאומנם יש מקום להתערבות בית המשפט הגבוה לצדק בשלב זה. מתגובת היועץ המשפטי לממשלה בתאריך 23.07.09 עולה כי החומר הועבר לעורך דין מטעם הפרקליטות. ראוי, אפוא, שהעותר יפנה בבקשה נוספת ליועץ המשפטי לממשלה וחזקה על האחרון שיבחן את העניין לגופו.

3.

זאת ועוד, הלכה פסוקה היא "כי בית משפט זה אינו נוטה להתערב בשיקול דעתן של רשויות אכיפת החוק בענייני חקירה פלילית בהעמדה לדין, וכי גם אם קיים פתח מצומצם להתערבות שיפוטית בהחלטות כגון דא, הרי יש לה מקום במקרים חריגים בלבד, בהם לוקה ההחלטה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי" (ראו בג"צ 8761/09 אברהם חדד נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם, 03.11.09) וראו הפסיקה שהובאה שם). אומנם, הפסיקה מתייחסת למקרים בהם הוחלט שלא להעמיד לדין. אולם, יש בה ללמד מכוח קל וחומר על מידת ההתערבות המצומצמת של בית משפט זה בהליכי החקירה המתנהלים על ידי הרשויות המוסמכות לכך.

במסגרת עתירה זו, אין צורך לקבוע באילו נסיבות תוצדק בחינתו של בית משפט זה את

היעדרה של החלטה מטעם היועץ המשפטי לממשלה בתלונה שהוגשה אליו. די בקביעה כי בנסיבות העניין, לרבות תגובת היועץ המשפטי לפני מספר חודשים, ראוי שהעותר ימצה את ההליכים באמצעות פנייה ליועץ המשפטי טרם תוגש עתירה לבית משפט זה. ברי כי אין זה מתפקידנו להתוות לוח-זמנים וסדרי עדיפויות עבור היועץ המשפטי לממשלה, שרבות הן הבקשות המונחות לפתחו. המקרה שלפנינו אינו נמנה, אפוא, עם המקרים הקיצוניים והחריגים המצדיקים התערבותו של בית משפט זה בקצב ניהולה של חקירה פלילית על ידי רשויות התביעה. יודגש, גם במצב בו רשויות החקירה מחליטות שלא לפתוח בחקירה בתלונה שהוגשה לטיפולן, התרופה העומדת למתלונן היא הגשת ערר לגורם המוסמך – פרקליט המחוז, פרקליטות המדינה או היועץ המשפטי לממשלה, בהתאם לעניין – ולא פנייה ישירה לבית המשפט (ראו סעיף 63 ל חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] , תשמ"ב - 1982).

העתירה נדחית על הסף בלא שנתבקשה תגובת המשיבים.