בג"ץ 10181/08 רס"ב מאיר ברום נ. הועדה להכרה בנכות לפנים משורת הדין משרד הב

לפניי בקשה מטעם העותר לפסיקת הוצאות.

1.

החל משנת 1998 נוקט העותר בהליכים להכיר בו כנכה צה"ל בגין עיוורון בעין ימין. לאחר שתביעתו נדחתה על יסוד הקביעה כי אין קשר בין איבוד הראיה לבין השירות בצה"ל פנה העותר לוועדה להכרה בנכות לפנים משורת הדין (להלן – הוועדה), בבקשה להכיר בו כנכה צה"ל לפנים משורת הדין ולקבלת סיוע כספי. בעניין זה הגיש העותר שתי עתירות בעבר, אשר נמחקו בהסכמה לאחר שהושגו הבנות על כך שעניינו של העותר יובא לפני הוועדה. בעתירה שבכותרת, שהוגשה ביום 2.12.2008, קבל העותר על כך שלאחר מחיקת העתירה הקודמת וחרף התחייבות המשיבים, לא הושלם הטיפול בעניינו. הסעד העיקרי שהתבקש בעתירה היה הכרה בעותר כנכה לפנים משורת הדין החל ממועד פנייתו לראשונה לקצין התגמולים והענקת הזכויות להם זכאים נכים שנפגעו במסגרת שירותם הצבאי. לחלופין ביקש העותר להורות לוועדה לדון בעניינו ולקבל החלטה לאלתר.

2.

עם הגשת העתירה התבקשה תגובת המשיבים תוך 60 יום.

ביום 23.2.2004 ובטרם הוגשה תגובת המשיבים, הגיש העותר בקשה למחיקת העתירה ולפסיקת הוצאות. נאמר בה כי ביום 22.2.2009 התקבלה אצלו החלטה של הוועדה בעניינו. בהחלטה נדחתה בקשתו של העותר להכיר בנכותו לפנים משורת הדין והומלץ שלא להעניק לעותר זכויות כשל נכה צה"ל. העותר טוען כי עם מתן ההחלטה, העתירה מיצתה עצמה והוא מבקש למוחקה.

3.

עם זאת עמד העותר על פסיקת הוצאות. הוא פרט את השתלשלות העניינים בקשר לדיונים של הוועדה וקבל על פגמים בהתנהלות המשיבים עובר להגשת העתירה. הוא טוען, בין היתר, כי פניותיו החוזרות ונשנות אל משיבה 1 לא קיבלו כל מענה. ההתעלמות מפניותיו לא הותירה לעותר כל ברירה, כך נטען, מלבד פנייה לבית המשפט. העותר מוסיף וטוען כי הטיפול בעניינו בוועדה נמשך למעלה מארבע שנים, ורק הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד המבוקש, שהינו החלטה סופית בעניינו. לדבריו, עשה כל מאמץ למצות אפשרויותיו אל מול המשיבים, בטרם נקט בהליכים משפטיים.

4.

המשיבים מסכימים למחיקת העתירה אך מתנגדים לפסיקת הוצאות לעותר. על פי המתואר בתגובת המשיבים, עניינו של העותר הובא לדיון נוסף בוועדה ביום 26.6.2008. הוועדה החליטה על עריכת דו"ח סוציו-אקונומי לגבי מצבו העדכני של העותר וכי לכשיושלם הדו"ח יובא עניינו בשנים לפני הוועדה. דבר ההחלטה נמסר לבא-כוח העותר ביום 3.7.2008, תוך ציון פרטי ההתקשרות עם מזכירת הוועדה. על פי תגובת המשיבים, פנה אגף השיקום לחברת "אשחר" לצורך הכנת הדו"ח, אך ההכנה התעכבה בעקבות חילוקי דעות בין אגף השיקום לחברת "אשחר". הבעיה נפתרה בסוף חודש דצמבר 2008, אז התבקשה חברת "אשמחר" לערוך מיד את הדוח וזה התקבל במשרד הביטחון ביום 13.1.2009. עניינו של העותר נדון בוועדה ביום 25.1.2009, והוחלט כי על פי הכללים שהוועדה פועלת לפיהם אין הצדקה להעניק סיוע כספי לעותר. המשיבים מציינים כי התכנסות הוועדה התעכבה במספר ימים, בשל קושי טכני נוסף – סיום תוקף המינוי של יו"ר הוועדה.

5.

לטענת המשיבים, הוועדה דנה וקיבלה החלטה בעניינו של העותר ללא כל קשר להגשת העתירה. לא העתירה היא שהשפיעה על המועד בו התקבלה ההחלטה אלא אילוצים אובייקטיביים בלבד. בנוסף הטוענים המשיבים כי העותר לא מיצה את ההליכים כנדרש. העותר לא ניסה לפנות למזכירת הוועדה. הוא אמנם פנה לגורמים אחרים במשרד הביטחון, אך משלא נענו פניותיו, ככל הנראה משום שלא הגיעו ליעד המבוקש, לא פעל בדרכי ההתקשרות שהועמדו לרשותו והעדיף לברר את הענין במסגרת הגשת עתירה נוספת, כמעט זהה לעתירה קודמת שהגיש.

6.

לאחר עיון בעמדות הצדדים ובחומר המצוי בתיק, ובשים לב לכללים שנקבעו בבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217 , באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות להידחות. על פי הכללים בהלכה הפסוקה, יש לבדוק האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו ופעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות; האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה; והאם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב להעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה. אמנם, מבחינה כרונולוגית ניתן לעותר סעד של החלטה סופית בעניינו בוועדה (הסעד החלופי לו עתר) לאחר הגשת העתירה. ואולם, סעד זה ניתן לעותר במסגרת הבירור שערכה הוועדה בעניינו ללא קשר לעתירה, בירור שהתארך בשל בעיות טכניות בעבודת הוועדה. הגם שסמיכות הזמנים בין הגשת העתירה לבין פתרון הבעיות הטכניות אינה נראית מקרית, העותר לא הרים את הנטל להראות כי הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. בנוסף, לא שוכנעתי כי העתירה הוגשה לאחר מיצוי כל האפשרויות המינהליות שהיו פתוחות בפני העותר. העותר אמנם פנה בכתב בבקשה למתן החלטה בעניינו, אך נמנע מלפנות לגורם הרוונטי, ממנו קיבל בעבר עדכון על החלטות הוועדה. יצוין לבסוף, כי ככל שהבקשה לפסיקת הוצאות מבוססת על פגמים נטענים בהתנהלות הוועדה, משביקש העותר למחוק את העתירה, אין עוד מקום לבירור ממצה בשאלות אלה במסגרת הבקשה לפסיקת הוצאות .

סיכומו של דבר, העתירה נמחקת, ללא צו להוצאות.