בג"ץ 10405/03 ארגון נכי צה"ל נ. שר הביטחון, מר שאול מופז

לפני בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות בעקבות מחיקת שתי העתירות שבכותרת.

1.

שתי העתירות נסובו על מסלול שיקום של נכי צה"ל באמצעות החכרת קרקעות לצורך הקמת תחנות דלק אשר מופעלות על ידם. עתירה אחת, כללית באופיה, הוגשה על ידי ארגון נכי צה"ל, ואילו העתירה השנייה נושאת אופי פרטני בהתייחסה לדרישותיו הספציפיות של העותר להקצאת מגרש לידיו. עם זאת, הטיעון המשפטי עליו נשענו העתירות היה זהה בעיקרו. הוא התבסס על סעיף 6 לחוק משק הדלק (קידום תחרות), התשנ"ד- 1994 (להלן: חוק משק הדלק ), הקובע כי "חלק מכלל המגרשים אשר ישווק המינהל לצורך הקמת תחנות תדלוק יוקצה לנכי צבא הגנה לישראל, בהתאם להסדר, כפי שאומץ בהחלטת הממשלה". "ההסדר" בו מדבר החוק הוא סיכום בנושא שיקום תעסוקתי של נכי צה"ל בתחנות דלק משנת 1998 שאומץ בהחלטת ממשלה מאותה שנה. בעתירות נטען כי הלכה למעשה נמנעים המשיבים מלהפעיל את סמכותם לאתר ולהקצות קרקעות לנכי צה"ל כקבוע בחוק וכן נמנעים המשיבים מלאתר נכים מתאימים להפעלת התחנות כאמור, תוך הותרת החוק ככלי ריק מתוכן. עוד נטען כי משיב 4 אף החליט באופן פוזיטיבי (ביום 20.8.2002) לבטל את מסלול השיקום באמצעות הפעלת תחנות תדלוק.

2.

עמדת המשיבים בתגובה לעתירות הייתה כי ההחלטה על הפסקת שיקום נכים באמצעות תחנות דלק הינה תולדה של הנסיבות והיא נעשתה לאור המלצות ועדה שבחנה את המצב באגף השיקום כולו והמליצה על שינויים שיש לערוך בו. המשיבים הודיעו כי בכוונתם ליזום בהקדם תיקון לחוק משק הדלק, וכי בתוך תקופה קצרה יפיץ משרד הביטחון תזכיר הצעת חוק בעניין. לפיכך סברו המשיבים כי העתירות אינן בשלות לדיון וביקשו את דחיית הדיון במספר חודשים. בית המשפט לא נעתר לבקשת הדחייה ובתום הדיון שהתקיים ביום 15.4.2004 הוצא צו על תנאי כמבוקש בעתירות. בהמשך, בהסכמת בעלי הדין, ניתן (ביום 2.6.2004) צו ביניים להימנע מהקצאת איתורי מגרשים מסוימים למי שאינם נכי צה"ל.

3.

בכתב התשובה שהגישה המדינה (ביום 16.7.2004) נמסר על תזכיר הצעת חוק שנתחבר במשרד הביטחון (ביום 27.6.2004) ולפיו אמור להתבטל סעיף 6 לחוק משק הדלק. בדיון לפני בית המשפט (ביום 19.1.2005) התברר כי התזכיר אושר על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה (ביום 16.1.2005). על רקע זה הוחלט לדחות את בירור העתירות לגופן, כדי לאפשר לממשלה להמשיך ביוזמתה לחקיקה או לביטולה של יוזמה זו. בהמשך מסרו המשיבים עדכונים מעת לעת באשר להתקדמות הליכי החקיקה, ולבקשת הצדדים נדחה שמיעתן של העתירות. ביום 2.1.2006 הודיעו המשיבים כי המאמצים לפתור את הסוגיה בהסכמה לא צלחו וכי המשיבים אינם רואים מנוס מלפעול בשלב זה מחדש בהתאם לסעיף 6 לחוק משק הדלק, הגם שימשיכו במאמצים לעגן בדין כנדרש את ההחלטה להפסיק את שיקום נכי צה"ל באמצעי זה. בדיון ביום 4.9.2006 הושגו בין הצדדים הסכמות לעניין קידום ההליכים לבדיקת איתורים של מגרשים מתאימים לקבוצה של עשרה נכי צה"ל שהובטח להם בזמנו מסלול של שיקום באמצעות הפעלת תחנת דלק. בעקבות הודעת המשיבים (מיום 20.2.07) לפיה חזרו הם להפעיל את מסלול השיקום הודיעו העותרים (ביום 16.5.07) כי הם מבקשים למחוק את עתירותיהם, בכפוף לפסיקת הוצאותיהם. ביום 24.5.2007 נמחקו שתי העתירות ונותר איפוא להכריע בשאלת ההוצאות.

4.

בבקשה לפסיקת הוצאות – המשותפת לשתי העתירות - קובלים העותרים על התנהלותם של המשיבים בטיפול בעניינם. נטען כי משך שנים ארוכות, במהלכן התקיימו דיונים רבים בעתירות, הוצאו צווים על תנאי והוגשו עיקרי טיעון, נמנעו המשיבים מהסדרה הולמת של הנושא ואף נמנעו מלהפעיל את מסלול השיקום המעוגן בדין. לטענתם, רק הגשת העתירות היא שהביאה לקבלת הסעד המבוקש מאת המשיבים, היינו להפעלת מסלול השיקום באמצעות תחנות דלק, בהתאם להוראות הדין. על כן שומה על המשיבים לשאת בהוצאות המערערים בשיעורן הריאלי. הודגש כי אין כל סיבה שהעותרים יצאו בחסרון כיס למרות שלמעשה זכו בעתירותיהם ולמרות שנאלצו לנהל את העתירות מתחילתן וכמעט עד סופן.

5.

המשיבים בתגובתם השאירו את עניין ההוצאות לשיקול דעת בית המשפט. הם ביקשו עם זאת כי בפסיקת ההוצאות תובא בחשבון עמדתם לאורך הטיפול בעתירות, כי האינטרס הציבורי מצדיק את ביטול מסלול השיקום של נכי צה"ל באמצעות תחנות תדלוק, מאחר שמדובר במסלול שיקום בלתי שוויוני ומפלה. המשיבים ציינו כי מאחר שמשך שנים (עד 1998) הופעל מסלול השיקום מכוח הסדר שנקבע על דעת אגף השיקום, מינהל מקרקעי ישראל וחברות הדלק ולא מכוח חקיקה ראשית, החלטת מנכ"ל משרד הביטחון לבטל את מסלול השיקום לא לוותה בהליך חקיקה, כמתחייב בנסיבות העניין. כן ביקשו המשיבים להביא בחשבון כי מעת שהוגשו העתירות פעלו הם להסדרה חקיקתית של הנושא, אולם נוכח מורכבות העניין וחילוקי הדעות בין הגורמים הרבים המעורבים בו, הטיפול בהליך נמשך זמן רב. מאחר ולא צלח ניסיונם לבטל את החוק המעגן את מסלול שיקום זה, חזרו הם להפעיל את מסלול השיקום על פי דין.

6.

ביום 16.1.2008 הגישו העותרים השלמה לבקשה לפסיקת הוצאות. נטען בה כי עיקר הוצאות העותר בבג"ץ 10405/03 הם שכר טרחת עורך דין אשר עומד על סך 77,000 ₪ (כולל מע"מ). בנוסף שילם העותר, על פי הנטען, אגרת משפט והוציא הוצאות בגין נסיעות, צילומים ושליחויות אשר מסתכמות להערכת העותר בסך של כ‑10,000 ₪. אשר לבג"ץ 1930/04, שכר הטרחה ששולם בגין עתירה זו מסתכם, על פי הנטען, בסך של כ- 26,000 ₪ (כולל מע"מ). לסכומים אלה מבקשים העותרים להוסיף הפרשי הצמדה וריבית. להשלמה צירפו העותרים חשבוניות מס בקשר לתשלום שכר טרחה ותחשיבי שערוך של הצמדה וריבית.

7.

לאחר עיון בחומר שלפני, נחה דעתי כי אכן נתקיימו בעתירות התנאים שבדין לפסיקת הוצאות כנגד המשיבים, אם בכל הקשור בצידוק בהגשת העתירות ואם בכל הנוגע לקיומו של קשר סיבתי בין הגשת העתירות לקבלת הסעד, והכל בשים לב להיעדר טענה נוגדת מטעם המשיבים.

אשר לשיעור החיוב בהוצאות, הרי שהעותרים הגישו פירוט בנדון בצירוף ראיות ועל פיהן שילמו הם שכר טרחת עורך-דין בסך כולל העולה על 100,000 ₪ (כולל מע"מ) וכן הוצאות בסך 10,000₪. בשים לב לכללים שנקבעו בבג"ץ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת (טרם פורסם, 30.6.2005), יש לראות בהוצאות ושכר הטרחה שהוצאו בפועל - הוצאות ריאליות - משום נקודת מוצא. עם זאת, על מבקש ההוצאות מוטל הנטל להראות כי ההוצאות שהוציא היו הכרחיות, סבירות ומידתיות ביחס להליך שנוהל.

8.

במקרה שלפניי, המדובר, כך נראה, בעתירות בעלות חשיבות גדולה לעותרים ואשר הכנתן הצריכה עבודה מרובה. במסגרת בירור העתירות התקיימו שלושה דיונים והוגשו כתבי בי דין לא מעטים, לרבות תשובה לתגובת המשיבים ועיקרי טיעון. עם זאת, יש לקחת בחשבון את העובדה ששתי העתירות נשענו על טיעון משפטי זהה ומרבית ההליכים התנהלו במאוחד. כמו כן, נראה שלא מדובר בסוגיות מורכבות בצורה יוצאת דופן מבחינה עובדתית או משפטית, או סוגיות שהטיפול בהן דורש מומחיות מיוחדת. כן יש ליתן משקל לכך שלמעשה לא התקיים דיון לגופן של העתירות ולעובדה שההליך הסתיים ללא הכרעה שיפוטית. העותרים לא הבהירו האם שכר הטרחה ששולם היה עבור הטיפול הכולל בתיקים, ללא קשר להיקף ההתדיינות ואופן סיומה. בהקשר זה יצוין כי לא הוצגו הסכמי שכר טרחה, לא ניתן פירוט של העבודה שהושקעה ולא הוסבר בסיס החיוב בשכר הטרחה. לנתונים אלה חשיבות במסגרת הערכת הנחיצות והסבירות של הייצוג המשפטי, במיוחד נוכח הזהות בייצוג בשתי העתירות. בנסיבות העניין, יש קושי ליתן מענה לשאלה עבור מה שולם שכר הטרחה והאם הוא כלל גם ייצוג העותרים בפעילות החורגת מייצוג בעתירות גרידא. כדי לברר את השאלה האם ההוצאות היו הכרחיות, סבירות ומידתיות, לא ניתן להסתפק בקבלות ובחשבוניות שהוצגו לגבי שכר הטרחה בכללותו. על רקע זה, לא שוכנעתי כי יש מקום לחיוב המשיבים במלוא שכר הטרחה שנתבקש על ידי העותרים, כי אם בחלקו בלבד. אשר על כן, המשיבים יחויבו לשאת בשכר טרחת העותר בבג"ץ 10405/03 בסך 35,000 ₪ ובשכר טרחת העותר בבג"ץ 1930/04 בסך 15,000 ₪. סכומים אלה ישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.

9.

אשר להוצאות משפט, אין חולק כי העותרים שילמו אגרות וכן יש להניח כי נזקקו להעתיק מסמכים ולהמציא כתבי בי דין, וכי הוציאו דמי נסיעה והוצאות כלליות אחרות. אולם בשים לב לכך שהוצאות אלה לא גובו באסמכתאות ולא הוכחה סבירותן, יחויבו המשיבים לשלם לעותר בבג"ץ 10405/03 הוצאות משפט בסך 4,000 ₪ ולעותר בבג"ץ 1930/04 הוצאות משפט בסך 2,500 ₪. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.