בג"ץ 1786/11 אלה ורסקיין נ. שר הפנים

1.

זו היא בקשה לפסיקת הוצאות לטובת העותרים, לאחר שעתירתם נמחקה בהתאם לפסק-דין מיום 27.4.2011 (כב' השופטים חיות, פוגלמן ועמית) שזו לשונו:

"1.

בעתירה שבפניי מתבקש בית המשפט להורות למשיבים ליתן טעם מדוע לא הונפקה לעותרת 2 אשרת שהיה ברת תוקף למשך זמן הטיפול בבקשתה להענקת מעמד, ומדוע לא ישקלו בחיוב את בקשת העותרות להעניק לעותרת 2 מעמד של "מתאזרחת".

2.

בתגובתם המקדמית של המשיבים ניתן עדכון לפיו ביום 13.4.11 ניתנה החלטת רשות האוכלוסין לפיה יונפק לעותרת 2 רישיון לישיבת ארעי בישראל, אשר תוקפו ייקבע בהתאם לתוקף רישיון ישיבת הארעי של אמה, העותרת 1. נציין כי נכון להיום, תוקפו של הרישיון לישיבת ארעי של העותרת 1 הוא עד ליום 9.6.11, וכי העותרות זומנו ללשכת רשות האוכלוסין בתל אביב ליום 6.6.11 לצורך בחינת הארכת רישיונות הישיבה שלהן.

3.

בנסיבות אלה, משניתנה החלטת המשיבים האמורה, נתייתר הצורך לדון בעתירה ודינה להימחק".

2.

עיינתי בבקשת העותרים לפסיקת הוצאות, בתגובת המשיבים המתנגדים לבקשה האמורה, וכן בטיעונים המשלימים שהגישו שני הצדדים בהתאם להחלטתי מיום 5.9.2011. בחנתי את טיעוני הצדדים בהתאם לפסיקתו של בית-משפט זה, לפיה חיוב משיבים בהוצאות העותרים מצריך בדיקה של ארבע שאלות עיקריות: האם היה צידוק בהגשת העתירה מלכתחילה; האם העותר מיצה הליכים בטרם פנייה לבית-המשפט הגבוה לצדק; האם היה שיהוי בהגשת העתירה; והאם עצם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד (ראו: בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר השינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1993)). בהתחשב בכל אלה, מסקנתי הינה כי דין בקשת העותרים לפסיקת הוצאות לטובתם להתקבל בחלקה. להלן טעמיי לכך.

3.

נקודת המוצא לבחינת הבקשה שלפניי נעוצה בכך שבתגובתו מיום 11.9.2011, טען בא-כוח העותרים כי הסעד העיקרי שהתבקש במסגרת העתירה שבכותרת היה מתן אזרחות לעותרת 2, נוכח הטענה בדבר מעמדה כ"קטינה נילוות" לאמה - העותרת 1 - במסגרת נוהל בני-זוג נשואים. הטיעון בדבר מרכזיותו של סעד האזרחות בנוגע לעותרת 2, שימש את בא-כוח העותרים כדי לבאר מדוע הגיש את ההליך שבכותרת לבית-המשפט הגבוה לצדק ולא לבית-המשפט לעניינים מנהליים. דא עקא, לא יכול להיות חולק כי הסעד שעניינו קבלת אזרחות – הוא הסעד שבא-כוח העותרים הכתיר בתגובתו כ"סעד העיקרי" – לא ניתן לעותרת 2. מאחר שהעתירה שבכותרת נמחקה בלא שהסעד האמור הוּשג ובלא שהתבררה צידקת הגשת ההליך בעניינו, אין מקום לחייב את המשיבים בהוצאות העותרים בהקשר זה. ממילא, אין צורך להכריע בטענת המשיבים לפיה העותרת 2 לא מיצתה הליכים בנוגע לסעד הנדון טרם הגשת העתירה.

4.

לצד העובדה כי העתירה לא השיגה את יעדה העיקרי כפי שהוגדר על-ידי בא-כוח העותרים, אין להתעלם מכך שהעותרים זכו לאחד הסעדים המהותיים שהתבקשו במסגרת העתירה - קבלת רישיון לישיבת ארעי בישראל עבור העותרת 2. יצוין כי החלטת רשות האוכלוסין להנפיק לעותרת 2 רישיון כאמור, התקבלה ביום 13.4.2011 - יום לפני הגשת תגובתם המקדמית של המשיבים לעתירה. זאת ועוד; ההודעה על מתן הרישיון הארעי נמסרה לעותרים במסגרת התגובה המיקדמית של המשיבים לעתירה. על רקע זה, אישרו המשיבים בתגובתם המשלימה מיום 20.9.2011 כי הגשת העתירה "...אכן זירזה את מתן ההחלטה להנפיק לעותרת 2 רישיון לישיבת ארעי בישראל". העובדה כי העתירה תרמה לקבלת הרישיון לישיבת ארעי באופן ובזמן בו ניתן, תומכת בטענת העותרים בדבר צידקת הגשתה של העתירה מלכתחילה, למצער בנוגע לסעד שעניינו מתן אשרת שהייה לעותרת 2 בישראל.

5.

בתגובתם לבקשה שלפניי טענו המשיבים כי אין לחייבם בהוצאות העותרים שכן "...עצם הגשת העתירה לא הניעה אותם לחזור בהם מהחלטה קודמת בעניינה של העותרת, שכן, כאמור, העניין הועבר לבחינה והחלטה של מטה רשות האוכלוסין, עובר להגשת העתירה". בהתייחס לטענת זו של המשיבים יוער כי לצורך פסיקת הוצאות יש לבחון האם העתירה היתה נחוצה ומוצדקת בראיה סבירה ואובייקטיבית נכון למועד הגשתה. לעיתים, אי קבלת מענה ענייני על-אף פניות חוזרות ונשנות לרשות הרלוונטית, יצדיק כשלעצמו את הגשת העתירה ואת חיוב המשיבים בהוצאות העותרים בגין כך (ראו: בג"צ 7505/10 ראש מועצת הכפר חרבתא בני-חארת נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית , פיסקה 4 והאסמכתאות המוזכרות שם (לא פורסם, 25.7.2011)). מהחומר שהובא לעיוני עולה כי העותרות פנו ביום 9.6.2010 ללשכת רשות האוכלוסין בבקשה לקבלת רישיון לישיבת ארעי בישראל עבור העותרת 2. בתגובתם המיקדמית לעתירה הסבירו המשיבים כי מאחר שהעותרת 2 אינה נושאת דרכון כלשהוא, ומאחר שביום 18.3.2010 הפכה העותרת 2 לבגירה, לא ניתן היה להמשיך ולהאריך את רישיון הישיבה שלה בדרכונה של אימה - העותרת 1 - כפי שנעשה בעבר, ולפיכך בקשת העותרת 2 הועברה להחלטת מטה רשות האוכלוסין. אין חולק כי עובר להגשת העתירה, פנו העותרות מספר פעמים לרשות הרלוונטית בניסיון לקבל העתק מבקשות שהגישו בעבר ובניסיון לברר מה אירע בגורלן, אולם העלו חרס בידן. מלבד תשובה סתמית לפיה התיק נמצא "בטיפול המטה", לא התקבלה תשובה עניינית במשך חודשים. רק לאחר הגשת העתירה, התקבלה החלטת המטה בדבר מתן רישיון לישיבת ארעי עבור העותרת 2, וההודעה על כך נמסרה לעותרים במסגרת התגובה המיקדמית לעתירה. בנסיבות אלה, נראה כי הגשת העתירה היתה מוצדקת בראייה סבירה, ותרמה לקבלת הסעד באופן ובמועד בו ניתן. לפיכך, זכאים העותרים להוצאות העתירה בגין הסעד של קבלת היתר שהייה זמני בישראל.

6.

לשם השלמת התמונה, יצוין כי בכל הנוגע לסעד שהתקבל במסגרת העתירה – מתן רישיון לישיבת ארעי בישראל עבור העותרת 2 – טענו המשיבים כי לעותרת עמד סעד חלופי בדמות הגשת הליך מתאים לבית-המשפט לעניינים מנהליים ומטעם זה דין הבקשה לפסיקת הוצאות להידחות. דא עקא, המשיבים נמנעו מלהעלות טענה זו במסגרת תגובתם המקדמית לעתירה, והם עוררו אותה לראשונה רק לאחר מחיקת ההליך. אוסיף כי הכרעה בשאלת קיומו של סעד חלופי בנסיבות העניין, מצריכה התייחסות לטענות שהעלה בא-כוח העותרים לגוף העתירה. בהתחשב בכך שהעתירה הסתיימה ללא הכרעה שיפוטית, באתי למסקנה כי אין מקום להכריע בטענות הצדדים בהקשר זה במסגרת ההליך שלפניי, שהינו מוגבל לפי טבעו ואינו מתאים לעריכת דיון ממצה בטענות שהועלו במסגרת העתירה לגופה. עוד אוסיף כי המשיבים טענו בתגובתם כי העותרות שהו בישראל שלא כדין עד אוגוסט 2006, ולפיכך אין להיעתר לבקשתן לפסיקת הוצאות "בבחינת חוטא לא ייצא נשכר". בטענה זו אין כדי לשנות מהמסקנה אליה באתי, בהתחשב בכך שהחל מאוגוסט 2006 החזיקו העותרות באשרות שהייה בישראל במסגרת ההליך המדורג.

7.

המסקנה המתבקשת מהדיון עד כה היא כי העותרים זכאים להוצאותיהם באופן חלקי בשים לב לכך שמחד גיסא, העתירה נמחקה בלא שניתן לעותרים סעד מרכזי בגינו הוגש ההליך (בקשה לקבלת אזרחות עבור העותרת 2); ומאידך גיסא, אחד הסעדים המהותיים שהתבקשו במסגרת העתירה - הוּשג (מתן רישיון לישיבת ארעי בישראל עבור העותרת 2). בעניין זה, שוכנעתי כי העתירה תרמה להשגת הסעד, וכי הגשת ההליך היתה מוצדקת בראיה סבירה.

8.

אשר לשיעור ההוצאות - בא-כוח העותרים טען כי גבה ממרשיו שכר-טירחה בסך 40,600 ש"ח אשר שוּלם ב- 24 תשלומים חודשיים עקב מצבם הכלכלי של העותרים. בתמיכה לכך, הוגש תצהיר בחתימת העותרת 1 וכן קבלות בדבר מסירת 24 שיקים לבא-כוח העותרים. עוד נטען כי יש לחייב את המשיבים בהוצאות משפט הכוללות אגרת בית-משפט, הוצאות שליח להגשת העתירה והמצאתה לפרקליטות המדינה, וכן הוצאות נסיעה והשחתת זמנם של העותרים.

9.

בהתאם לכללים שנקבעו בבג"צ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם, 30.6.2005) יש לראות בשכר-הטירחה ובהוצאות שהוצאו בפועל – הוצאות ראליות – משום נקודת מוצא. אמת, שיעור ההוצאות הריאליות יכול לעלות על שיעורי ההוצאות הנפסקים בהליכים שונים בבית-משפט זה. אולם בנסיבות בהן ההוצאות כפי שהוצאו בפועל נטענו והוכחו, המבחן אינו אריתמטי אלא מהותי, ותכליתו למנוע מהצד הזוכה חסרון-כּיס. לצד זאת, יש לזכור כי על מבקש ההוצאות מוטל להראות כי ההוצאות שהוציא בפועל היו הכרחיות, סבירות ומידתיות ביחס להליך שנוהל.

10.

במקרה שלפניי מדובר בעתירה שחשיבותה עבור העותרת 2 היתה רבה, בהתחשב בכך שבמשך חודשים עד לקבלת הרישיון לישיבת ארעי, נותרה העותרת 2 ללא מעמד בישראל. לצד זאת, יש ליתן משקל לכך שהעתירה לא עסקה בסוגיות מורכבות בצורה יוצאת דופן; לא התקיים דיון בעתירה לגופה; אשרת השהייה הזמנית ניתנה לעותרת 2 זמן לא רב לאחר הגשת העתירה; וההליך הסתיים ללא צורך בהכרעה שיפוטית מהותית. זאת ועוד; בכל הנוגע להוכחת שיעור שכר-הטרחה ששולם, הסתפקו העותרים בהצגת קבלות לגבי שכר-הטרחה בכללותו. העותרים לא הציגו הסכם שכר-טירחה, ואף לא נמסר פירוט בדבר העבודה שהושקעה ובדבר בסיס החיוב בשכר-הטירחה. על רקע זה, קיים קושי לקבוע עבור מה שולם שכר-הטרחה הנטען, בין היתר בשים לב לכך שחלק מהסעדים שהתבקשו בעתירה לא התקבלו במסגרתה. כן קיים קושי לקבוע האם שכר הטירחה כלל ייצוג החורג מהיקפו של ההליך שבכותרת (שאלה זו מתעוררת, בין היתר, בהתחשב בכך שלאחר מחיקת ההליך, הגיש בא-כוח העותרים עתירה נוספת מטעם העותרים 1 ו- 3 (בג"צ 5837/11)). הנה כי כן, העותרים נמנעו מלהציג את מלוא הנתונים הנדרשים על-מנת להכריע בשאלה האם שכר-הטירחה כפי ששולם היה הכרחי, סביר ומידתי לצורך הגשת העתירה שבכותרת, אשר הובילה לקבלה חלקית של הסעדים שהתבקשו במסגרתה (ראו והשוו: בג"צ 10405/03 ארגון נכי צה"ל נ' שר הבטחון (לא פורסם, 27.7.2008)).

11.

בהתחשב במסקנה כי דין בקשת העותרים לפסיקת הוצאות לטובתם להתקבל בחלקה; ובהתחשב בכך שהכרחיוּת וסבירוּת שכר-הטירחה ששולם, הוכחו באופן חלקי בלבד; אני רואה לקבוע כי המשיבים יחוייבו בשכר-טירחת בא-כוח העותרים בסך 10,000 ש"ח. אשר להוצאות המשפט – אין חולק כי העותרים שילמו אגרה וכן יש להניח כי שילמו עבור המצאת כתבי-בית-דין, דמי נסיעה והוצאות כלליות אחרות. בשים לב לכך שהוצאות אלה לא גובו באסמכתאות, אני רואה לקבוע כי המשיבים ישלמו לעותרים הוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח. סכומים אלה יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום המצאת החלטה זו ועד התשלום בפועל.