בג"ץ 5837/11 אלה ורסקיין נ. שר הפנים

השופט א' א' לוי:

1.

העותרים הינם בני זוג אשר נישאו בשנת 2006 בקפריסין בנישואין אזרחיים. העותר 2 הינו אזרח ותושב ישראל, ואילו העותרת 1 (להלן: " העותרת ") הגיעה ארצה יחד עם בתה מקזחסטן בשנת 1998, בעקבות הוריה שעלו ארצה מכוח חוק השבות. בקשתה של העותרת לקבלת מעמד בישראל מכוח אותו חוק, נדחתה.

2.

משהתחתנו העותרים, פנו השניים למשרד הפנים בבקשה ליתן מעמד לעותרת בהתאם לתהליך המדורג העוסק ברכישת מעמד בישראל לבן זוג זר שנישא לאזרח ישראלי (להלן: "התהליך המדורג"). משהתארך הזמן לסיום התהליך המדורג – ארבע שנים – שבו העותרים למשרד הפנים בבקשה לסיום הנוהל וליתן אזרחות לעותרת. או אז גילו, לגרסתם, כי בשנת 2008 החליט משרד הפנים להפסיק את ההליך המדורג ולהתחילו מחדש בשנת 2009. לטענת העותרים, משרד הפנים נימק זאת בכך שעותר 2 פנה אליו מיוזמתו וציין בפניו כי הוא חושד בכנות הקשר. את חידוש ההליך בשנת 2009 – אף שזה לא נתבקש על ידי מי מהעותרים – טען משרד הפנים כי ביצע "מרצונו הטוב".

3.

העותרים סבורים כי הפסקת התהליך המדורג וחידושו, מספר חודשים לאחר מכן, נעשתה במטרה להאריך את משכו של התהליך וכך להגדיל את הסיכוי שבני הזוג ייפרדו – דבר אשר יגרור את שלילת מעמדה של העותרת והרחקתה מהארץ. העותרים מכחישים כי התקיימה פגישה בין העותר 2 למשרד הפנים בעניין כנות הקשר. עוד מלינים העותרים על התנהלות המשיבים, כאשר אלה החליטו על הפסקת הנוהל וחידושו, מבלי שניתנה להם הזכות לטעון כנגד החלטה זו, ואף מבלי שידעו עליה. לכך מצרפים העותרים טענות בדבר חוסר רצונם של המשיבים להעביר לידם את המסמכים אשר על בסיסם הופסק ההליך המדורג.

4.

המשיבים, בתגובתם, טענו כי עיקרה של העתירה עוסק באופן בו יושמו הוראותיו של סעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952, שעניינו רכישת מעמד בישראל מכוח נישואין לאזרח ישראלי. המשיבים טוענים כי לעותרים סעד חלופי, הואיל והסמכות לדון בעתירה מסורה לבית-המשפט לעניינים מנהליים (ראו פרט 12 לתוספת הראשונה של חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס- 2000). בשל קיומו של סעד חלופי זה, טוענים המשיבים, דינה של העתירה להידחות על הסף.

5.

העותרים סבורים כי אין לקבל את עמדת המשיבים בסוגיית הסמכות. להשקפתם, העתירה עוסקת במעמדה של העותרת בארץ ובמקביל גם במעמדה של בתה. סעיף החוק העוסק בהתאזרחותם של קטינים הינו סעיף 8 לחוק האזרחות, והחלטת משרד הפנים מכוח סעיף זה אינה מסורה לבית-המשפט לעניינים מנהליים.

6.

טענה זו אין בידנו לקבל. אף שהפכנו בעתירה לא מצאנו כי נתבקש סעד בעניינה של הבת. העתירה כולה עוסקת בהפסקת הנוהל המדורג של העותרת, והסעד המרכזי נתבקש בלשון ברורה: "הענקת מעמד אזרחות ישראלית לאלתר לעותרת ". מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה שבתה של העותרת לא צורפה כצד לעתירה.

בנסיבות אלו דין העתירה להידחות, הואיל וביסודה מדובר בהליכי התאזרחות מכוח נישואיה של העותרת לאזרח ישראלי. הסמכות לדון בעתירות אלו מסורה לבית-המשפט לעניינים מנהליים. ככלל, ולמעט בנסיבות מיוחדות, לא יידרש בית משפט זה לעתירה לה קיים סעד חלופי (בג"ץ 1623/11

רוצים לחיות בלי מכרות נ' ראש ממשלת ישראל (טרם פורסם, 05.04.2011) ; בג"ץ 3112/10

חברת מואססת אלאקסא בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו

(טרם פורסם, 4.5.2010); בג"ץ 2515/10 ח"כ חיים אורון נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם, 16.5.2010); בג"ץ 332/08 שרון כוכבי נ' שר האוצר (טרם פורסם, 10.11.2009)).

אשר על כן, העתירה נדחית.