פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
10563/07
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העותרת:
דלאל רווידי
נ ג ד
המשיבים:
1. שר הפנים
2. מנכ"ל משרד הפנים
3. מנהל הלשכה האיזורית למינהל האוכלוסין במזרח
ירושלים
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותר:
עו"ד פתחי פרהוד
בשם המשיבים:
עו"ד ורד חלאוה
פסק-דין
השופט א' רובינשטיין:
א.
העותרת, מוסלמית תושבת ירושלים, נישאה בנישואין פרטיים , בשנת 1997 למנוח חאלד טורמאן שהיה באותה עת (ועד למותו) נשוי לאחרת. הנישואין - המהוים לכאורה עבירה פלילית - לא דווחו למשיבים. ביום 21.1.06 נפטר המנוח למרבה הצער. ביום 23.7.06 נתן בית הדין השרעי בירושלים, לבקשת העותרת, פסק דין הצהרתי לפיו אכן נישאה למנוח. ביום 30.8.06 הגישה העותרת, בהסתמך על פסק הדין, בקשה לשינוי מצבה האישי במרשם האוכלוסין "מרווקה לנשואה ולאלמנה". המשיב 3 ביקש מהעותרת להמציא פסק דין של בית משפט לענייני משפחה, המורה על שינוי הרישום. מנגד טענה העותרת, כי די בפסק דינו של בית הדין השרעי. לאחר מיצוי התכתבות עם המשיבה 3 הוגשה (ביום 11.12.07) העתירה שלפנינו.
ב.
בעתירה נטען, בתמצית , כי בית הדין השרעי הוא הערכאה המוסמכת לדון בענייני המעמד האישי של מוסלמים בישראל, וכי היה על משיב 3 לכבד את פסק דינו. הוזכר עוד, כי רישום המצב האישי אינו מהווה ולוא גם ראיה לכאורה לנכונותו (סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה - 1965), וכי שיקול דעתו של פקיד הרישום מוגבל שעה שמוצגת בפניו תעודה רשמית (בג"צ 143/62 פונק שלזינגר נ' שר-הפנים, פ"ד יז(1) 225). עוד נטען בעתירה, כי יש לקבוע כללים ברורים למקרים דומים, וכי אי שינוי המרשם הוא בלתי סביר באופן קיצוני ומונע משיקולים זרים. סופו של דבר, נתבקשו שני סעדים: סעד פרטני - תיקון המרשם בעניינה של העותרת; וסעד כללי - שינוי נהלי המשיבים כך שיכבדו את פסקי הדין של בתי הדין השרעיים.
ג.
ביום 11.12.07 התבקשה תגובת המשיבים בתוך חמישה עשר יום; לאחר שלא באה כתום מספר הארכות מועד, הוצא ביום 13.4.08 צו על תנאי כמבוקש (עקב טעות טכנית התייחס נוסח הצו לסעד הפרטני בלבד, אך ההחלטה התייחסה לשני ראשי העתירה). ביום 13.6.08 הגישו המשיבים כתב תשובה, המתייחס לסעד הפרטני בלבד. המשיבים סקרו את הבעייתיות בהתנהלות העותרת, ואת המורכבות שבשינוי למפרע של מעמדה האישי - שייתכנו לו השלכות על צדדים שלישיים (ובפרט בני משפחה אחרים של המנוח), שלא היו צד להליך בבית הדין השרעי. על אף האמור, הסכימו המשיבים לרשום את העותרת כאלמנה במרשם האוכלוסין החל מיום מתן פסק הדין ההצהרתי. ביום 17.6.08 התבקשה העותרת להודיע, האם נוכח תשובת המשיבים היא נכונה למחיקת העתירה. ביום 15.7.08 הוגשה הודעה מטעם העותרת, בה עמדה על עתירתה - לרבות על הסעד הכללי שבה.
ד.
לאחר העיון בעתירה ובתגובות אציע לחברי שלא להיעתר לעתירה. עניינה הפרטני של העותרת בא על מקומו, ככל הניתן, בשלום - ודומה כי אין תיק זה מתאים לבירור נהליו הפנימיים של משיב 3 ככל שיש כאלה בסוגיה שלפנינו. לא ניתן להתעלם מכך שהעותרת והמנוח עברו לכאורה עבירה פלילית ביודעין - ועל מנת שלא לדווח עליה גם הפרו את חובתם לדווח על נישואיהם (לפי סעיפים 17-15 לחוק מרשם האוכלוסין). רישום העותרת כאלמנה, עשוי להשתמע בפועל כהכרה למפרע בביגמיה - ולא בכדי לא התאפשר רישום הנישואין לכתחילה.
ה.
הסעד הניתן על ידי בית משפט זה כשבתו כבית משפט גבוה לצדק, הוא (כלשון סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה) "סעד למען הצדק" - וככזה יש שיקול דעת האם לתתו במקרים שיסודם במעין עשיית דין עצמי (בג"צ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (לא פורסם); בג"צ 10273/07
טיוס נ' משרד הפנים (לא פורסם)). בסופו של יום כיבדו המשיבים את פסק הדין ההצהרתי שניתן על ידי ערכאה מוסמכת - ודומה כי די בכך כדי לענות על ההשגות שבסעד הכללי שהתבקש. אשר לחשש המשיבים מפני השלכות אפשריות של הרישום על צדדים שלישיים שלא היו צד להליך בבית הדין השרעי - די שנפנה לדברי העותרת (בסעיף 5 לתגובה מיום 15.7.08), כי היא מודעת לכוחו הראייתי של הרישום המתוקן בהליכים אזרחיים אפשריים. דברים אלה יש לזכור ולהזכיר.
ו.
איני יכול להימנע מהצפת-מה של הבעייתיות שבמצב שנוצר כאן, אשר בו נקלעו המשיבים לכורח לרשום את העותרת כאלמנה חרף סימן השאלה הבוהק - לשון עדינה - בנושא הביגמיה, וזאת לאחר שבית הדין השרעי, עם שציין את אי החוקיות, ראה עצמו מחויב הלכתית לקבוע את שקבע. אין הדברים פשוטים כל עיקר לרשויות נורמטיביות, וכאלה הן כל הרשויות המעורבות. דומה כי לכגון דא על הנוגעים בדבר, הן בית הדין - בכל הכבוד - והן המשיבים ליתן דעתם במבט צופה פני כלל ועתיד.
ז.
כאמור, לא נוכל להיעתר לעתירה. אין צו להוצאות.
ניתן היום, י"ח בתמוז התשס"ח (21.7.08).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט