בג"ץ 8898/04 מרים ג'קסון נ. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש

השופט מ' חשין:

העותרים הגישו את עתירתם ביום 1.10.04, ובקשתם היתה כי בית-המשפט יצווה צו ויורה את המשיבים - מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון ומפקד חטיבת שומרון - להימנע "מפגיעה באפשרות המגורים של העותרים במקום הידוע בשם 'עין חורון'". כן נתבקש בית-המשפט לצוות צו-ביניים ולפיו ייאסר על המשיבים "להימנע מכל הפרעה למגורי העותרים ב'עין חורון' ומכל פגיעה בבתיהם וברכושם, זאת עד למתן הכרעה בעתירה גופה".

כעולה מן העתירה, ציווה מח"ט שומרון, ביום 11.9.04, וכסמכותו על-פי תחיקת הבטחון באיזור, כי שטח מסויים באיזור יהיה "שטח סגור" - קרא: שטח שנאסר להיכנס אליו או לצאת ממנו - ושטח זה כלל את מיתחם "עין חורון" שהעותרים טוענים בגינו.

העתירה הונחה על שולחנה של השופטת נאור, ובאותו יום, 1.10.04, החליטה השופטת כלהלן: הואיל וכעולה מן העתירה אין העותרים מצויים עתה בשטח הסגור, אין מקום לצוות לעת הזו צו-ביניים במעמד צד אחד. בה-בעת הורתה השופטת נאור את המשיבים כי לא יפגעו בבתים וברכוש. השופטת נאור הוסיפה כי שומה עליהם על המשיבים להגיב על הבקשה לצו-ביניים עד ליום 3.10.04, בהוסיפה כי לאחר קבלת התגובה תשקול "אם יש מקום להרחבת צו הביניים באופן שיאפשר לעותרים להמשיך ולהתגורר בשטח הסגור".

ביום 3.10.04 הגישו המשיבים תגובה מיקדמית לעתירה ולבקשה לצו הביניים. תגובה זו הובאה לידיעת השופטת נאור, ובאותו יום החליטה השופטת, לאחר עיון בתגובה, כי איננה רואה מקום להרחבת צו הביניים שהוצא על-ידה ביום 1.10.04. השופטת נאור הוסיפה ורשמה לפניה את הצהרת המשיבים כי אין רכוש במיבנים נושא העתירה, בהוסיפה כי מצמצמת היא את צו הביניים כך שניתן יהיה לאטום את המיבנים שלעניין. כן הורתה השופטת נאור שהעתירה תובא לדיון לפני מושב שלושה במחצית השניה של חודש אוקטובר.

ביום 15.10.04 הגישו המשיבים תגובה משלימה מטעמם והעלו בה את טיעוניהם לדחיית העתירה, הן דחייתה של העתירה על הסף הן דחייתה של העתירה לגופה.

אחת השאלות המרכזיות שבעתירה היא - אפשר המרכזית שבשאלות - אם היו העותרים תושבים באזור שהוכרז עליו כשטח סגור. טעם הדבר הוא, שכהוראת סעיף 90 לצו בדבר הוראות בטחון (יהודה ושומרון) (מס' 378) תש"ל-1970 - הוא הצו שמכוחו הוכרז על השטח הסגור - אין צו הסגירה חל "על תושב קבע בשטח סגור"; וטענת העותרים היא, כי תושבי קבע הם במקום שהוכרז עליו כשטח סגור. המשיבים כופרים בהיותם של העותרים תושבי קבע במקום, ובתגובתם לבית-המשפט מנמקים הם טיעוניהם אלה.

בראשית הדיון על-פה לפני בית-המשפט, העלינו לפני בא-כוח העותרים טענת-סף אחת (מבין כמה טענות סף) שהעלו המשיבים, וביקשנו את תגובתו לאותה טענה. הטענה היא, שהעותרים נוהגים בדרך של אחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך, ובעשותם את שעשו חייבו הם עצמם בהפרת החוק, וראויה היא עתירתם שתידחה אך מטעם זה בלבד. וזה פשר הדברים: כפי שתיארנו בראשית דברינו, סירבה השופטת נאור להיעתר לעותרים ביום 1.10.04 ולזכותם בצו ביניים המורה את המשיבים להימנע מכל הפרעה להם למגורים ב"עין-חורון". ביום 3.10.04 הוסיפה השופטת נאור, סירבה להורות על הרחבתו של צו הביניים, ולא עוד אלא שהורתה על צימצומו "באופן שלא ימנע, במידת הצורך, את אטימת המבנים". שני צווים אלה שציוותה השופטת נאור, זה צו שמיום 1.10.04 וזה צו שמיום 3.10.04, ברורים בלשונם ואינם צורכים לא פירוש ולא ביאור.

והנה, אותם ציוויים שציוותה השופטת נאור לא מנעו את העותרים מעשות דין לעצמם. וכך, ביום 3.10.04, דהיינו: באותו יום שהשופטת החליטה את החלטתה השניה - כך נאמר בתגובתה של המדינה ביום 15.10.04 - שבו העותרים ופלשו למאחז, בניגוד להכרזה על סגירת השטח, ובעיקר - לענייננו עתה - בעוד עתירתם תלויה לפני בית-המשפט הגבוה לצדק. משפלשו העותרים למאחז כאמור, הוזעק כוח משטרה למקום והעותרים עזבו את האתר בעצמם. למחרת היום, ביום 4.10.04, שבו העותרים ופלשו למאחז. ביום 5.10.04, שבו כוחות צבא ומשטרה ופינו את העותרים מן המקום. אחד המפונים אף עוכב לחקירה על-ידי המשטרה. מסתבר אפוא, שהעותרים הלכו בשתי דרכים נוגדות אלו: הדרך האחת היתה בפניה לקבל סעד מבית-המשפט הגבוה לצדק, והדרך האחרת היתה דרך הכוח, בעשותם דין לעצמם ובהיכנסם למקום שאסור היה להם להיכנס אליו.

שאלנו את עו"ד ורצברגר, בא-כוח העותרים, מה תשובתו להתנהגותם זו של העותרים, והמענה היחיד שזכינו לשמוע היה כי אין הוכחה שכל העותרים חזרו ופלשו לשטח הסגור כטענת המשיבים. טענה זו אינה מקובלת עלינו מכל וכול. העותרים הגיבו על הודעת המדינה מיום 15.10.04 - היא ההודעה שבה טענו המשיבים למעשיהם הבלתי חוקיים של העותרים - ותשובתם זו מחזיקה כשישה עמודים צפופי-שורות. התשובה מלאה וגדושה בטיעונים, אך לא קראנו באותם טיעונים תשובה לטענת המדינה על דבר מעשיהם הבלתי חוקיים של העותרים. בנסיבות אלו אין לנו אלא לקבל את דברי המשיבים כדברים המקובלים על העותרים, וידענו מכל אלה כי העותרים עשו דין לעצמם, הפרו צו שיצא מלפני הרשות המוסמכת - צו אשר חזקת התקינות עומדת לו - ולא עוד אלא שתוך כדי הליכי הבג"ץ עשו מעשים אשר יפה וראוי היה להם שלא נעשו משנעשו.

על רקע כל אלה ביקש אותנו עורך-דין ורצברגר כי נדחה את המשך שמיעתה של העתירה למועד שייקבע, וכי ביני לביני יוסיף ויגיש תצהיר המוכיח כי לא כל העותרים פלשו לשטח הסגור. אנו דוחים בקשה זו. היה בידי העותרים זמן די ויותר להכחיש את דברי המשיבים, ולא נמצא לנו כל הצדק להוסיף ולדחות את שמיעת העתירה למועד אחר. יתר על כן: כטענת בא-כוח המדינה, קרוב להניח כי מי שנכנסו שלא בהיתר לשטח הסגור - קרא: לבתים שהעותרים החזיקו בהם - היו העותרים או שלוחיהם, ולא נסכים לקבל כי העותרים ואחרים כך יתעתעו ברשויות על דרך של כניסה שלא כדין לשטח סגור.

הלכה מקדמת דנא היא, שבית-המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם. חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית-משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית-המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות. הלכה זו הילכת-יסוד היא במשפט והגיונה נלמד מעצמו. העותרים עברו על לאו שבהלכה, ומטעם זה אין אנו רואים הצדק להידרש לעתירתם.

העתירה נדחית.

היום, י"ג בחשוון תשס"ה (28.10.04).

ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

04088980_G08.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il