פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
9764/06
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט י' אלון
העותרים:
1. עולה כפאיה
2. נאצר כפאיה
3. גמילה כפאיה, קטינה
4. סיף אלדין כפאיה, קטין
5. סונדס כפאיה, קטינה
6. טאאר כפאיה, קטין
7. סלסביל כפאיה, קטינה
נ ג ד
המשיב:
שר הפנים
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
בשם העותרים:
העותרת 1
בשם המשיב:
עו"ד אבינעם סגל-אלעד
פסק-דין
השופט י' אלון :
1.
העותרת 1, אזרחית ישראל ותושבת העיר לוד ( להלן: העותרת ) נישאה לעותר 2, תושב אל-בירה שברש"פ ( להלן: העותר ). מנישואיהם נולדו להם חמשת ילדיהם, העותרים 7-2 (הגדול יליד 1997 והקטינה ילידת 2003). ביום 11.9.96 פנתה העותרת אל המשיב בבקשה לאיחוד משפחות עבור העותר. לאחר שהבקשה הועברה לבדיקת גורמי הביטחון, הודיע המשיב לעותרת כי בקשתה סורבה מטעמים בטחוניים.
באוקטובר 1998 פנתה העותרת בשנית אל המשיב (באמצעות בא כוחה) בבקשה לעיין שנית בענין, ושבה וחזרה על בקשתה זו בחודש מאי 2001. ביום 22.5.02 ולאחר מכן ב-6.10.02 הודיע לה המשיב כי סירוב בקשתה בעינו עומד, מתוך אותם נימוקים בטחוניים.
חלפו כארבע שנים, וביום 6.2.06 שב בא כוחה של העותרת בפניה נוספת למשיב. במכתבו זה הוא מפנה לפניית העותרת המקורית משנת 1996, ומוסיף: "נא לידעני היכן עומד הטיפול בתיק זה".
ביום 6.3.06 ענה המשיב למכתבו הנ"ל של בא כוח העותרת, כדלהלן:
"מרשתך הגישה בקשה לאיחוד משפחות ביום 11.9.96.
ביום 13.8.97 נשלח מכתב למרשתך כי הבקשה סורבה מטעמים בטחוניים.
מרשתך הגישה ערעור, וביום 22.5.02 הערעור נדחה מטעמים בטחוניים. על כך נשלח מכתב למרשתך.
כעבור פרק זמן בקשת מרשתך נבדקה שוב, וביום 6.10.02 נשלח מכתב לעורך דין סאלח זביידה (שייצג אותה בזמנו) בדבר סירוב בטחוני.
ביום 20.10.03 הבקשה נסגרה, ואין אנו יכולים להמשיך ולטפל בבקשה זו".
חלפו שישה חודשים נוספים, וביום 27.11.06 פנתה העותרת בעתירה זו שבפנינו, ובה עותרת היא כי נורה על "הסדרת מעמדו של העותר".
2.
לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיב (מיום 10.5.07) על נספחיהן, מצאנו כי דין העתירה להידחות.
עניינה של העתירה הינו בבקשת איחוד המשפחות שהגישה העותרת עבור בעלה העותר, עוד לפני למעלה מעשר שנים (ספטמבר 1996). בקשתה סורבה על ידי הרשות בשלהי 1997, ולאחר פניות נוספות של העותרת שבה הרשות והודיעה אותה על החלטת הסירוב ב-1998 ושוב ב-2002.
בעתירה זו, שהוגשה כאמור בנובמבר 2006, מבקשת העותרת כי נעמיד תחת הביקורת השיפוטית של בית משפט זה את החלטות המשיב האמורות שניתנו מלכתחילה לפני כעשר שנים.
בנסיבות אלה, אין מקום להיזקק לעתירה, שכן על פני הדברים לא ניתן כיום לבחון החלטותיו האמורות של המשיב שניתנו בהסתמך על התשתית והממצאים העובדתיים שהובאו בפניו לפני למעלה מעשר שנים (ראו, לדוגמה, בג"ץ 11405/05 עומר נ' שר הפנים , תק-על 2006(1) 3556; בג"ץ 2855/05 עודי נ' שר הפנים , לא פורסם, מיום 29.6.05).
3.
וגם זאת. על פי הוראות ס' 2 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, נמנה העותר (תושב אל-בירה ברש"פ) על תושבי האזור שנאסר על שר הפנים להעניק להם אזרחות או רישיון ישיבה בישראל ועל מפקד האזור להתיר את שהייתם בישראל. לעותר טרם מלאו 35 שנים (הוא יליד 1973), ולכן לא חל בעניינו החריג הקבוע בס"ק 3(1) לחוק הנ"ל.
גם "הוראת המעבר" שבס"ק 4(ב) לחוק לא תסייע בידי העותרים, שכן בקשתם לאיחוד משפחות סורבה כאמור עוד ב-1998, טרם כניסת חוק הוראת השעה לתוקפו.
4.
זאת ועוד. כעולה מן העתירה, העותר שוהה ברציפות בישראל, שלא כדין, למעלה מ-10 שנים, על אף סירוב בקשותיו על ידי המשיב.
"הלכה מקדמת דנא היא, שבית המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם.
חייב אדם להחליט כלבבו אם מבקש הוא סעד מבית משפט או אם עושה הוא דין לעצמו.
שני אלה, בה בעת לא יעשה אדם. דהיינו, בית משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפניה לבית המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות.
הלכה זו, הילכת יסוד היא במשפט, והגיונה נלמד מעצמו. העותרים עברו על לאו שבהלכה, ומטעם זה אין אנו רואים הצדק להעתר לעתירתם" (בג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש , לא פורסם, 28.10.04).
מתוך כל הנימוקים דלעיל, אנו מחליטים לדחות את העתירה, וכפועל יוצא מכך מתבטל צו הביניים מיום 27.11.06.
ניתן היום, ג' בסיון התשס"ז (20.5.2007).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט