דנג"ץ 9540/07 עולה כפאיה נ. שר הפנים

בית המשפט העליון דחה עתירה שהוגשה על-ידי בני משפחה, ובכללם העותרת כאן – "העותרת 3" כפי כינוייה (בג"ץ 9764/06). עניינה של העתירה – איחוד משפחות, כאשר האם היא אזרחית ישראל והאב הוא תושב אל-בירה שברשות הפלסטינית. בית המשפט העליון הבהיר בפסק-דינו כי הבקשה לאיחוד משפחות הוגשה בשנת 1996 וסורבה בשנת 1997, מטעמים ביטחוניים. בעקבות פניות נוספות שב המשיב והודיע כי ההחלטה היא שלא לאשר את הבקשה. בנסיבות העניין קבע בית המשפט כי "אין מקום להיזקק לעתירה, שכן על פני הדברים לא ניתן כיום לבחון החלטותיו האמורות של המשיב שניתנו בהסתמך על התשתית והממצאים העובדתיים שהובאו בפניו לפני למעלה מעשר שנים". בית המשפט הוסיף וקבע כי לפי הוראות החוק אין להיעתר לבקשה לאיחוד משפחות, וכי תוצאה זו מתחייבת גם מן העובדה שהאב שוהה ברציפות בישראל, שלא כדין, מזה למעלה מעשר שנים.

בפני עתירה לדיון נוסף. בכותרת העתירה מנויים כל בני המשפחה שעתרו בעתירה המקורית, אך העתירה שבפני – לפי האמור בה – מוגשת על-ידי "העותרת 3", לאמור, אחת הבנות של בני-הזוג. העותרת טוענת כי ההחלטה של בית המשפט העליון היא בעלת חשיבות רבה. היא מתייחסת לסמכותו של בית המשפט העליון לבטל חקיקה מקום בו קיימת פגיעה בזכויות אדם. לדעתה, במקרה זה, יש ליתן משקל לרצון העז של בני המשפחה לחיות בצוותא; אישור הבקשה לאיחוד משפחות – כך היא טוענת – יתרום לביטחון המדינה, כיוון שהעותרים ייווכחו לדעת שהמדינה שומרת על זכויותיהם ויימנעו מלפגוע בביטחונה.

אין עילה לקיים דיון נוסף במקרה זה. בפסק-הדין של בית המשפט העליון לא נקבעה כל הלכה חדשה, ולמעשה, העילה הראשונית והעיקרית לדחיית העתירה לבג"ץ נסבה על חלוף הזמן – כעשור מאז הוגשה הבקשה המקורית לאיחוד משפחות. כיוון שלא מתקיימים במקרה דנן התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 – נדחית בזאת העתירה לקיום דיון נוסף.

אשר על כן, העתירה נדחית.