בג"ץ 10114/06 פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי בירושלים

השופטת א' חיות:

1.

העותר והמשיבה 3 נישאו זה לזו בשנת 1985 ולהם עשרה ילדים. ביום 12.5.2006 הגישה המשיבה 3 תביעת גירושין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן:

בית הדין האזורי ) ובה טענה כי מזה שנים שהיא סובלת מהתעללות, אלימות והשפלה מצד העותר. בעקבות דיון שנערך ביום 28.6.2006, קבע בית הדין האזורי ברוב דעות כי על העותר לגרש את אשתו ואף נקבעו תאריכים לסידור הגט. העותר לא השלים עם ההחלטה והגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול ובד בבד עמו הגיש גם בקשה לעכב את ביצוע סידור הגט. בהחלטתו מיום 30.7.2006 נעתר בית הדין הרבני הגדול באופן חלקי לבקשתו של העותר וקבע כי בית הדין האזורי יסדר את הגט אך זה לא ימסר לידי המשיבה 3 עד שמיעת ערעורו של העותר. בית הדין הרבני הגדול הוסיף והתנה את העיכוב במסירת הגט בהתחייבות מצד העותר למוסרו למשיבה ולשאת

בהוצאותיה במידה והערעור ידחה. העותר סירב לנהוג על פי החלטת בית הדין הרבני הגדול ונוכח סירובו הטיל עליו בית הדין האזורי צווי הגבלה שונים מכוח חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 ובהם איסור על החזקת רישיון נהיגה, ואף קבע מועד לסידור הגט. העותר לא התייצב במועד שנקבע ותחת זאת שלח הודעה לפיה נפצע בתאונת דרכים וביקש לקבוע מועד אחר לדיון. בית הדין נענה לבקשתו וקבע מועד חדש ליום 17.10.2006. ביום 15.10.2006 שב העותר ופנה לבית הדין הרבני הגדול בבקשה לעכב את ביצוע החלטת בית הדין האזורי מיום 28.6.2006. בהחלטתו מיום 24.10.2006 דחה בית הדין הרבני הגדול את הבקשה בציינו כי ערעורו של העותר לא ידון עד שהלה לא ימלא אחר החלטתה מיום 30.7.2006. לדיון שנקבע ליום 17.10.2006 לא התייצב העותר. בית הדין האזורי קבע מועד נוסף (20.11.2006) והחליט לזמן את העותר אליו בצו הבאה עם אפשרות לשחרור כנגד הפקדת 5000 ש"ח. גם במועד זה לא התייצב העותר ולפיכך נקבע מועד חדש לדיון ליום 7.12.2006.

בבוקר יום הדיון האמור הגיש העותר את העתירה שבכאן ובמסגרתה הגיש גם "בקשה דחופה למתן צווי ביניים" המופנים כנגד בית הדין האזורי והמורים לו, בין היתר, להימנע מלקיים את הדיון שנקבע לאותו היום. בקשת העותר לצווי ביניים נדחתה אך למרות זאת לא התייצב העותר לדיון שהתקיים בבית הדין האזורי וזה קבע, שוב, מועד נדחה לסידור הגט ליום 3.1.2007 בציינו כי העותר יוזמן בצו הבאה ללא שחרור בערבות. עוד קבע בית הדין כי אם לא ימסור העותר גט למשיבה ידון בית הדין באפשרות לאסרו. משלא התייצב העותר גם במועד החדש קבע בית הדין מועד נוסף ליום 11.2.2007, שגם אליו לא התייצב העותר. בינתיים קבע בית הדין הרבני הגדול בהחלטה מיום 26.12.2006 כי נוכח סירובו של העותר לנהוג על פי החלטת בית הדין מיום 30.7.2006, לא ישמע ערעורו והתיק נסגר.

2.

בעתירה שבפנינו משיג העותר על החלטות בתי הדין בעניינו. לטענתו, גירסת המשיבה 3 לא הוכחה בפני בית הדין האזורי והחלטתו מיום 28.6.2006 אינה מבוססת על תשתית ראייתית מספקת. עוד טוען העותר כי החלטותיהם של בתי הדין בעניינו נוגדות את כללי הצדק הטבעי ואת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והוא מבקש כי נורה לבית הדין האזורי לבטל את החלטתו לפיה העותר מנוע מלהחזיק ברישיון נהיגה.

3.

המשיבה טוענת מצידה כי דין העתירה להידחות על הסף. בתגובתה פרשה המשיבה את מסכת ההתעללויות שספגו היא וילדיה מן העותר במשך השנים ואשר הובילו אותה, לדבריה, להגשת תביעת הגירושין נגדו. לטענת המשיבה, החלטותיהם של בתי הדין מבוססות כדבעי ונסמכות, בין היתר, על דבריו של העותר עצמו. עוד

טוענת המשיבה כי העותר התעלם מן ההחלטות והצווים שניתנו בעניינו ולא התייצב לדיונים אותם שב וקבע בית הדין האזורי ודי בטעם זה כדי להביא לדחיית העתירה.

4.

דין העתירה להדחות על הסף. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני. התערבותו בהליכים המתנהלים בבתי הדין הדתיים נעשית במשורה והיא מוגבלת למקרים חריגים המצדיקים זאת דוגמת חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי ומקרים המצריכים מתן סעד מן הצדק ( ראו למשל: בג"ץ 1811/03

שם אור נ' בית הדין הרבני הגדול , (טרם פורסם, 2.3.2003); בג"ץ 9835/06

פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול

(טרם פורסם, 29.1.2007).

המקרה שבפנינו אינו נמנה עם מקרים אלו. מפרוטוקול הדיונים בבית הדין האזורי עולה כי ההחלטות נשוא העתירה ניתנו בהתבסס על עדות המשיבה 3 ועל עדות העותר עצמו וכן על צו ההרחקה שהוצא כנגד העותר על ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים. עוד עולה מן הפרוטוקולים כי לעותר ניתנה הזדמנות נאותה לפרוש את טענותיו והוא אף עשה כן בהרחבה.

5.

טעם נוסף המצדיק את דחיית העתירה על הסף נעוץ בחוסר נקיון כפיו של העותר, אשר עשה דין לעצמו וחדל מלהופיע לדיונים שנקבעו בעניינו ובכלל זה הדיון שנקבע בפני בית הדין הרבני הגדול לשם שמיעת הערעור אותו הגיש הוא עצמו. יפים לעניין זה דבריו של המישנה לנשיא מ' חשין בבג"ץ 8898/04

ג'קסון ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (טרם פורסם, 28.10.2004 ) באומרו:

הלכה מקדמת דנא היא, שבית-המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם. חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית-משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית-המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות. הלכה זו הילכת-יסוד היא במשפט והגיונה נלמד מעצמו. העותרים עברו על לאו שבהלכה, ומטעם זה אין אנו רואים הצדק להידרש לעתירתם

( ראו גם: בג"ץ 7489/06 גרונר נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש

(טרם פורסם, 13.11.2006); עע"ם 4525/06 רשואן ואח' נ' משרד הפנים (טרם פורסם, 2.7.2006); בג"ץ 17/06 צבח ואח' נ' שר הפנים

(טרם פורסם, 23.3.2006)).

מכל הטעמים שפורטו לעיל העתירה נדחית. העותר ישלם למשיבה 3 הוצאות העתירה ושכ"ט עו"ד בסך 6500 ש"ח.