בבית המשפט העליון
בג"ץ
9835/06
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופטת א' חיות
העותר:
פלוני
נ
ג
ד
המשיבים:
1.בית הדין הרבני הגדול
2.בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה
3. פלונית
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
בשם העותר:
בעצמו
פסק-דין
1.
העותר והמשיבה 3 נישאו בשנת 1976 ובמרוצת השנים נולדו להם שלושה ילדים. עניינם של בני הזוג נדון לראשונה בפני בית הדין הרבני האזורי בפתח תקוה (להלן: בית הדין
האזורי), במסגרת תביעה לשלום בית אותה הגיש העותר לאחר שאשתו עזבה את ביתם המשותף. בהחלטתו מיום 30.11.2003 הפנה בית הדין האזורי את העותר והמשיבה 3 לייעוץ זוגי אולם הייעוץ לא עלה יפה. במכתבו לבית הדין האזורי ציין הרב המייעץ כי הוא אינו רואה סיכוי לשלום בית וכי כשלונם של הנסיונות החוזרים והנשנים בכיוון זה נובעים מאי עמידת הבעל בהתחייבותו. נוכח מכתב זה ונוכח טענות המשיבה 3 כי העותר הינו מהמר כפייתי ששקע בחובות בעקבות הלוואות בשוק האפור, נדחתה ביום 1.3.2004 תביעתו של העותר לשלום בית ובית הדין האזורי הורה לצדדים להגיע להסכם גירושין.
2.
לאחר הדברים הללו הגישה המשיבה 3 תביעת גירושין. בפסק הדין שניתן ביום
10.8.2005 חייב בית הדין האזורי (כב' הדיינים ש' פופוביץ, מ' אוחנונה וד' מלכא) את העותר במתן גט בציינו כי:
בגלל התמכרותו של הבעל למשחקי קלפים, ומאחר שנעשה "מועד" לכך, ועקב זאת סיבך את הבית בחובות, האשה נאלצה במשך שנים לכסות את חובותיו... מאז שנת 1993 הבעל הפסיק לעבוד ולפרנס את הבית, וכל עול הפרנסה נפל על האשה... לאור הפירוד הממושך וחוסר סיכוי לשלום בית, הבעל ואנה מרדכי לחייב את אשתו דבורה [בגט].
על פסק דינו זה של בית הדין האזורי הגיש העותר ערעור לבית הדין הרבני הגדול לערעורים. בפסק דין מיום 4.7.2006 דחה בית הדין הרבני הגדול (כב' הנשיא מ' עמאר וכב' הדיינים ש' דיכובסקי וע' בר שלום) את הערעור תוך שהוא מציין בין היתר כי חייה של המשיבה 3 עם העותר "אומללים וקשים". עוד נקבע כי העותר חייב בגט וכי על בית הדין האזורי לעשות את כל הדרוש לשם אכיפתו. נוכח החלטת בית הדין הרבני הגדול קבע בית הדין האזורי מועד לסידור גט, אולם העותר לא התייצב במועד שנקבע ושלח אישור מחלה שאינו קביל. במועד החדש שנקבע התייצב העותר וטען כי בכוונתו לפנות לבג"ץ ובעקבות אותו דיון הורה בית הדין האזורי ביום 18.9.2006 כדלקמן:
ביה"ד הבהיר לבעל [העותר-א.ח] כי ערעורו נדחה בביה"ד הגדול ופסק הדין לחיוב בגט הינו חלוט וביה"ד הגדול אף קבע שיש לעשות כל הדרוש לאכוף את הגט. הבג"ץ אינו ערכאת ערעור וכל עוד לא ינתן צו על תנאי או עיכוב ביצוע ימשיך ביה"ד בהליכים ...אחר העיון בטענות הצדדים ובחומר שבתיק ולאור סירובו המתמשך של הבעל לביצוע פסק הדין ועוד קודם להגשת הערעור לביה"ד הגדול הצהיר לפרוטוקול ביום ה' חשן תשס"ו שאם ערעורו ידחה הוא ימשיך לחשוב ומבקש ארבע או שמונה או עשר שנים לשכנע האשה [המשיבה 3 – א.ח] לחזור לבית. הרי שאין מנוס מלהטיל עליו צוי הגבלה. בקשתו היום לאפשר לו לפנות לבג"ץ הינה המשך לדרכו הנלוזה לנקוט בסחבת ובהליכים משפטיים שיתישו את האשה וימשיכו את עגינותה. ביה"ד לא יתן ידו לכך ולא יעכב קיומם של הליכים וביצועם לפי כל דין.
בית הדין האזורי אף הטיל על העותר צווי הגבלה וקבע כי במידה ולא יתייצב לדיון שנקבע ליום 7.12.2006 לצורך מתן הגט או לא יאות ליתן גט ידון בבקשת המשיבה 3 להוציא כנגדו צו מאסר שלא בפניו.
3.
את העתירה שבפנינו הגיש העותר ביום 28.11.2006. בעתירתו תוקף העותר את פסקי הדין וההחלטות המפורטים לעיל ומבקש לבטלם בטענה שניתנו על בסיס תשתית עובדתית וראייתית חסרה. בנוסף משיג העותר על
הייעוץ הזוגי שאליו הופנו בני הזוג ועל מהימנותה של המשיבה 3. כשבוע לאחר הגשת העתירה ביום 4.12.2006, פנה העותר לבית הדין האזורי בבקשה לדחות את הדיון שנקבע, כאמור, ליום 7.12.2006. בית הדין האזורי דחה את בקשתו בציינו כי "לא יתן יד לסחבת נוספת מצד הבעל [העותר-א.ח]". למחרת, 5.12.2006, פנה העותר לבית משפט זה בבקשה לבטל את הדיון שנקבע בבית-הדין. בקשה זו נדחתה בהחלטתי מיום 6.12.2006.
4.
דין העתירה להידחות על הסף. בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני והתערבותו בהליכים המתנהלים בבתי הדין הדתיים מוגבלת למקרים חריגים המצדיקים זאת דוגמת חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי ומקרים המצריכים מתן סעד מן הצדק (ראו למשל: בג"ץ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים , פ"ד מו(3) 423, 438-439; בג"ץ 1811/03 שם אור נ' בית הדין הרבני הגדול , תק-על 2003(1) 2035 (2003)). המקרה שבפנינו אינו נמנה עם מקרים אלו. מההחלטות ומפסקי הדין נשוא העתירה עולה כי אלה ניתנו על יסוד חומר הראיות הקיים בתיק. העותר אינו חולק על עובדת התמכרותו להימורים ועל כך שאינו נושא בעול פרנסת המשפחה. זאת ועוד, מפרוטוקול הדיונים בבית הדין האזורי ובבית הדין הרבני הגדול עולה כי לעותר ניתנה הזדמנות מלאה לפרוש את טענותיו שנדחו פעם אחר פעם. בנסיבות אלה לא נמצאה לנו כל עילה להתערבות.
העתירה נדחית.
ניתן היום, י' שבט, תשס"ז (29.1.2007).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש
ו פ ט ת