בג"ץ 778/08 חסן נגמה נ. מדינת ישראל

השופטת ע' ארבל :

עניינה של העתירה בבקשת העותרים להעניק לעותר 2 (להלן: העותר ) היתר לתושבות בישראל ולאחר מכן לאזרחות בישראל, וזאת בשל הסכנה הנשקפת לטענתו לחייו אם ייאלץ לשוב לשטחי הרשות הפלסטינית בשל הסיוע שהעניק בעבר למשטרת ישראל. כסעד ביניים מבקשים העותרים להורות למשיבים להימנע מהרחקתו של העותר מן הארץ עד להכרעה בעתירה.

1.

העותרים הם בני זוג אשר נישאו בשנת 2004 ולהם בן, יליד שנת 2005. העותרת 1 הינה בעלת אזרחות ישראלית ואילו העותר הינו תושב הרשות הפלסטינית. מרכז חייהם של בני הזוג הוא לטענתם בישראל. לטענת העותר, התבקש הוא לעבוד עם המשיבה 1, משטרת ישראל, ובין היתר לסייע לה בנוגע לתיק רצח שהתנהל בבית המשפט המחוזי בנצרת, כשבמסגרת זאת נדרש לגבות הודעות וכן להעיד בבית המשפט. מאז, ועקב כך, חייו מצויים לטענתו בסכנה מיידית, מוחשית וממשית. מכאן, טוען העותר כי על המשיבים לדאוג להגנתו, וזאת לכל הפחות באמצעות הנפקת היתר כניסה לישראל עבורו או חתימה על מסמך אחר כלשהו באותה רוח.

2.

המשיבים טוענים כי יש לדחות את העתירה על הסף משלושה טעמים: ראשית , טוענים הם כי יש לדחות את העתירה מחמת חוסר ניקיון כפיהם של העותרים, אשר בא לידי ביטוי בהעלמת עובדות מהותיות בעניינו של העותר. בהקשר זה מציינים הם כי חרף טענת העותר בדבר סכנה הנשקפת לחייו בשטחי הרשות הפלסטינית, בחר הוא שלא לציין במסגרת העתירה את העובדה כי עניינו נדון בפני ועדת מאוימים בעבר במספר הזדמנויות, כאשר במסגרת האחרונה מביניהן הוחלט בחודש מרץ 2003 לסרב לבקשתו למתן היתר שהייה בישראל, בשל התנגדות גורמי הביטחון ובהעדר אינדיקציות לאיום הנשקף לחייו. שנית , טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים עובר להגשתה. בהקשר זה מציינים הם כי פניית העותרים לבית המשפט נעשתה מבלי שפנו קודם לכן למשיבים על מנת שיקבלו החלטה בנושא. לדברי המשיבים, ככל שהעותר סבור כי יש להעניק לו מעמד בישראל בשל סיוע שהעניק לגורמי הביטחון, עליו לפנות ראשית לגורמים הרלוונטיים לעניין זה ולא ישירות לבית המשפט - עניין אשר אמור להיות לו נהיר לאור הבקשות שהגיש בעבר לוועדת המאוימים. לבסוף , טוענים המשיבים כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת עשיית דין עצמי על-ידי העותר, אשר באה לידי ביטוי בשהותו הבלתי-חוקית בישראל במשך תקופה ממושכת, וזאת על אף שבקשותיו לקבלת היתרי שהייה בישראל סורבו. לטענת המשיבים, בהתנהלות זו לבדה די כדי להצדיק את דחייתה של העתירה על הסף.

3.

לאחר שעיינו בעתירה על צרופותיה ובתגובת המשיבים לה, הגענו למסקנה כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל מכלול הטעמים שפורטו על-ידי המשיבים. מתגובת המשיבים עולה כי עניינו של העותר נדון מספר פעמים על-ידי ועדת המאוימים וכי בחודש מרץ 2003 נדחתה על-ידי הוועדה פנייתו האחרונה, תוך שנקבע כי לא קיימות אינדיקציות לאיום הנשקף לחייו. כן עולה מתגובת המשיבים כי לפניית העותרים לבית משפט זה לא קדמה פנייה לגורמים המוסמכים, כנדרש, וכי במשך תקופה ארוכה שוהה העותר בישראל באופן בלתי-חוקי. בית משפט זה שב וציין כי חובתו של המבקש סעד מבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק להביא בפני בית המשפט את מכלול העובדות הרלוונטיות לבקשתו; כי בטרם פנייה לבית משפט זה לקבלת סעד על העותר למצות את ההליכים העומדים לרשותו לפני הרשות המוסמכת, וכי בית משפט זה לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם (וראו לדוגמה בהתאמה: בג"צ 974/94 זגארי נ' שר הפנים (לא פורסם, 27.6.1994); בג"צ 2624/97 ידיד נ' ממשלת ישראל , פ"ד נא(3) 71, 82-83 (1997); בג"צ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (לא פורסם, 28.10.2004)). העתירה דנן לוקה בכל אחד מהיבטים אלו, ובנסיבות אלו אין לנו אלא לדחותה על הסף.

למען הסר ספק יובהר כי אף אם נצא מנקודת הנחה כי עתירה זו מופנית כנגד ההחלטה האחרונה של ועדת המאוימים לסרב להעניק לעותר היתר שהייה בישראל - דבר שלא נטען בעתירה מפורשות - הרי שמשהחלטה זו ניתנה בשנת 2003, פנייתו של העותר לבית משפט זה בעניין אך כעת - בשנת 2008 - לוקה בשיהוי ניכר, כך שממילא גם בנסיבות אלו אין מקום להעניק לו את הסעד המבוקש (וראו לדוגמה: בג"צ 5260/05 מילושב נ' משרד הפנים (לא פורסם, 23.8.2005). לצד זאת יובהר כי ככל שהעותר סבור כי מאז נתקבלה ההחלטה האחרונה בעניינו חל שינוי נסיבות כזה או אחר המצדיק כי עניינו יועלה פעם נוספת בפני ועדת מאוימים, עליו לפנות לוועדה בבקשה עדכנית. למותר לציין כי ככל שזו תידחה את בקשתו, דרכו תהא פתוחה לעתור בעניין לבית המשפט המוסמך.

העתירה נדחית, אפוא, על הסף.