בג"ץ 3729/13 פלוני נ. משרד הפנים

השופט א' רובינשטיין:

א.

העותרים, תושבי הרשות הפלסטינית, מבקשים להעניק להם היתרי שהיה בישראל על רקע טענתם, כי נשקפת סכנה לחייהם אם ישהו באזור יהודה ושומרון. כן ביקשו העותרים צו ביניים, לפיו לא יגורשו מישראל עד להכרעה בעתירה.

רקע

ב.

כנטען בעתירה, העותר 1 סייע לכוחות הביטחון הישראליים החל משנת 1990. נטען, כי במשך השנים נעצר העותר 1 על ידי מנגנוני הביטחון הפלסטינים מספר פעמים, וכי בחודש אוקטובר 2006 נאסר לתקופה בת חצי שנה על רקע חשדות כי ניהל קשר רומנטי עם בחורה פלסטינית וניסה לגייסה לסייע לכוחות הביטחון הישראליים. לטענתו של העותר 1, בחורה זו נרצחה על ידי בני משפחתה.

ג.

בשנת 2010 פנה העותר 1 לועדת המאוימים (להלן הועדה ). בהחלטתה של הועדה מיום 26.12.10 נאמר, כי "הערכת הסיכון העדכנית שהתקבלה על סמך התשתית העובדתית שהוצגה בפני הוועדה הינה כי לא נשקפת סכנה לחייו של הנדון באזור בשל חשדות בשת"פ עם גורמי הביטחון של ישראל וכי לא קיימת אינדיקציה למאוימות על הנדון. בנוסף, חלק מהטענות שהעביר הנדון הופרכו". על כן הוחלט לדחות את פנייתו של העותר 1.

העתירה

ד.

בעתירה נטען (סעיף 21), כי "בתקופה האחרונה, העותרים שוב מצאו עצמם מאוימים בשטחי הרשות, כאשר המשיב 3 אינו מוכן להגן עליהם ולא נותרה בידם ברירה אלא לברוח לישראל". עוד נטען (סעיף 7), כי "לאחרונה, גברו האיומים על חייו של העותר 1, וזאת לאחר שנודע למשפחתה של הצעירה הפלסטינאית, כי העותר 1 הוא זה שהפעיל אותה לטובת בטחון ישראל". לטענת העותרים, המשיבים מתנערים מהם בטענה שלא נשקפת להם סכנה ממשית. עוד טוענים העותרים, כי כיום הם שוהים בישראל שלא כדין.

הכרעה

ה.

לאחר עיון בעתירה, חוששנו כי לא נוכל להיעתר לה. בעתירה לא נטען, כי העותרים פנו – קודם להגשת העתירה

– למשיבים כדי להביא עניינם שוב לועדת המאוימים, כתום שנתיים וחצי, וכי זו נתנה דעתה לטענותיהם הנוכחיות של העותרים; לעתירה צורף אמנם מסמך המופנה לועדת המאוימים שכותרתו היא "ערעור על החלטתכם מיום 26.12.10", אולם אין זה נהיר האם ומתי נשלח מסמך זה (על פי תוכנו כנראה נשלח סמוך לאחר החלטתה של ועדת המאוימים מיום 26.12.10), ומכל מקום לא צורפה החלטה אחרת של ועדת המאוימים. אכן, "בטרם הפעילה הוועדה את סמכותה, ובטרם נתקבלה על-ידה החלטה מינהלית סופית בעניינם של העותרים, לא מתקיים הבסיס הנדרש לקיום ביקורת שיפוטית בענין" (בג"צ 1165/10 סנימה נ' שר הפנים (2010), השופטת פרוקצ'יה). בנסיבות אלו, אין להיעתר לעתירה ולוא מחמת אי מיצוי הליכים ומחמת היותה מוקדמת. נוסיף, כי ככל שהעתירה נסבה על החלטת הועדה מיום 26.12.10, הרי שהיא לוקה בשיהוי (השוו בג"צ 2131/10 פלוני נ' שירות הבטחון הכללי (2010)). על כל אלה יש להוסיף, כי העותרים עשו דין לעצמם וכיום הם שוהים באופן בלתי חוקי בישראל, וגם עשיית דין עצמי זו היא לעת הזאת טעם שלא להיעתר לעתירה (השוו בג"צ 778/08 נגמה נ' מדינת ישראל

(2008) ).

ו.

עם זאת יצוין, כי אין באמור מעלה כדי למנוע מן העותרים לפנות לגורם המנהלי המוסמך בבקשה כי ידון בבקשתם, על יסוד טענותיהם הנוכחיות. הדעת נותנת, כי ככל שתוגש בקשה כאמור, יבחנו הגורמים המוסמכים את הבקשה בכובד הראש הנדרש, ופשיטא שאיננו מביעים דעה לגוף הדברים. בעניין זה, מופנית תשומת לב המשיבים לפסק הדין בבג"צ 9482/11 פלוני נ' שר הפנים

(7.1.13) בעניין סמכותה של ועדת המאוימים.

כללם של דברים

ז.

אין בידנו להיעתר לעתירה, וממילא אף לבקשה לצו ביניים.