בג"ץ 1057/01 זאב פיקן נ. מדינת ישראל

בפני בקשה לקיום משפט חוזר.

1.נגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום (ת.פ. 8723/97; ת.פ. 8724/97) בבית משפט השלום בחיפה. בכתבי האישום יוחסו למבקש עבירות של תקיפה ואיומים נגד אשתו (להלן - המתלוננת). לאחר הגשת כתבי האישום שלחה המתלוננת מכתב לבית משפט בחיפה בו היא ביקשה מבית המשפט כי יתחשב במבקש. במכתבה ציינה המתלוננת כי היא והמבקש מנסים לשקם את יחסיהם וכי קיים חשש שהטלת עונש על המבקש תסכל נסיונות אלה. עם החלת הדיונים בהליך הודיע ב"כ התביעה כי הוגשה בקשה לסגירת התיק. הדיון נדחה מספר פעמים כשבינתיים הגישה המתלוננת לבית המשפט מכתב נוסף שגם בו היא מבקשת את התחשבותו. זאת, שוב, לאור נסיונות בני הזוג לשיקום יחסיהם. בהמשך, התקבלה על ידי התביעה חוות דעת מאת שירות המבחן אודות מצבו של המבקש. בעקבות חוות הדעת החליטה התביעה שלא לסגור את ההליכים התלויים ועומדים נגד המבקש. בינתיים, הגישה המתלוננת מכתב שלישי לבית המשפט ובו היא מבקשת כי התיק ייסגר. ביום 1.2.99 התקיים דיון בבית משפט השלום. כתבי האישום הוקראו למבקש. הוא הודה באישומים שיוחסו לו. בית המשפט הרשיע את המבקש על בסיס הודאתו וגזר את דינו לחמישה חודשי מאסר על-תנאי למשך תקופה של שנתיים. על פסק הדין ועל גזר הדין לא הוגש ערעור.

2.ביום 12.11.200 הגיש המבקש את הבקשה דנן. טענתו המרכזית של המבקש נסובה על העובדה כי הוא הורשע על בסיס הודאתו בלבד. לטענתו, באותה עת הוא היה נתון בלחץ נפשי. רצונו העז לסיים את ההליכים במהירות המירבית, זאת כדי לשקם את יחסיו עם המתלוננת, הוביל אותו להודות במעשים, שלטענתו, הוא לא ביצע. כן, הוא מציין את העובדה כי עובר להודאתו בבית משפט השלום הוא לא היה מיוצג על ידי עורך דין. עוד הוא מציין, כי גם אם היה בית המשפט מבקש להרשיעו על בסיס תלונתה של אשתו, ומבלי להסתמך על הודאתו, הרי שהייתה עומדת לו הגנת זוטי דברים הקבועה בסעיף 34יז לחוק העונשין. בבקשתו, מציין המבקש כי בחודש ספטמבר, 2000, פתחה המתלוננת בהליכים משפטיים נגדו תוך שהיא משתמשת בעובדת הרשעתו בדין כעילה להוצאת צווי הרחקה כנגדו. לטענתו, רק באותו מועד נודע לו דבר הרשעתו, שכן העובדה שלא נגזר עליו כל עונש אופרטיבי הוליכה אותו לחשוב כי הוא זוכה בדין, כך שרק עם פתיחת ההליכים האחרונים על ידי אשתו נודעה לו עובדת הרשעתו. עוד מוסיף המבקש, כי בכך עושה המתלוננת שימוש לרעה בהרשעתו. על בסיס האמור לעיל, טוען המבקש כי נעשה לו עיוות דין, כאמור בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן - החוק), ולפיכך יש מקום לעריכת משפט חוזר בענייננו.

3.מנגד מבקש היועץ המשפטי לממשלה כי נדחה את הבקשה. בחוות דעתו הוא טוען כי המבקש לא הצליח לבסס כל עילה מן העילות הקבועות בסעיף 31(א) לחוק. הוא מדגיש את העובדות כי המבקש הורשע על פי הודאתו, כי הוא אדם עצמאי דובר עברית וכי לא נטען כי הופעל עליו לחץ כלשהו למסור הודאה שקרית. לטענת היועץ המשפטי לממשלה בקשתו של המבקש למשפט חוזר יסודה בעובדה כי עובדת הרשעתו עומדת לו לרועץ בהליכים המתנהלים כעת בינו לבין אשתו המתלוננת. אין בעובדה זו לכשעצמה, כדי לבסס כל עילה המצדיקה עריכת משפט חוזר. באשר לטענתו של המבקש כי עומדת לו הגנת זוטי דברים, הרי שמדובר בטענת הגנה שהיה עליו להעלות במסגרת הגנתו בהליך המקורי. גם לגופו של עניין, אין תוכנם של האישומים שיוחסו לו נופלים לגדר ההגנה האמורה. על בסיס זה מבקש היועץ המשפטי לממשלה כי נדחה את הבקשה למשפט חוזר.

4.לאחר שעיינתי בחומר המצוי לפני נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. העילות לקיום משפט חוזר קבועות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-:

"נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה;

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

המבקש לא הוכיח כי בעניינו נתקיימה עילה מן העילות הקבועות בחוק. טענתו המרכזית היא כי נגרם לו עיוות דין משום שהורשע על בסיס הודאתו בלבד. אולם, בעובדה זו, לכשעצמה, אין כדי להצמיח כל חשש של ממש לעיוות דין. המבקש לא הניח כל תשתית ראייתית המלמדת כי ההודאה ניתנה שלא כדין או תוך הפעלת לחץ בלתי ראוי. החשש לעיוות הוא, אפוא, דין חסר ביסוס. גם טענתו כי עמדה לו הגנת זוטי דברים איננה יכולה להישמע בבקשה למשפט חוזר. על טענה זו היה להישמע בהליך הפלילי בו הורשע. בפני המבקש עמדה גם האפשרות לערער על פסק דינו של בית המשפט, ומשיקולים שונים הוא נמנע מלממש אפשרות זו. משפט חוזר אינו ערעור. מה שהחסיר המבקש בהימנעו מלערער אין הוא יכול להשלים, כשנתיים לאחר מכן, בבקשה כי יתקיים בעניינו משפט חוזר. העובדה, כשלעצמה, כי המבקש טוען כי נגרם לו עוול איננה יכולה, בהיעדר כל ביסוס חיצוני לטענתו, להצדיק קיומו של משפט חוזר (ראו: מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי ו4- אח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם) סעיף 53 לפסק הדין; מ"ח 6731/96

עמוס ברנס נ' מדינת ישראל פ"ד נ"א(4) 241, 251-250; מ"ח 6148/95 משה עזריה נ' מדינת ישראל פ"ד נ"א(2) 334, 356[א]; מ"ח 22/98 חיים מאור נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

הבקשה לקיום משפט חוזר נדחית.