בג"ץ 1077/97 טאהא הייב נ. מדינת ישראל

1 שני המערערים הורשעו על פי הודייתם בבית המשפט המחוזי בנצרת (ת.פ. 210/96) בעבירות של יבוא סם מסוכן, סחר בסם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי בלבד; וזאת, בכך שקיבלו בהשלכה מעבר לגדר המערכת שבגבול לבנון, על פי הסדר מוקדם ולצורכי העברה למזמין הסם, כ950- גרם הירואין.

בשל העבירות שבהן הורשעו, נגזרו על המערערים העונשים הבאים: על המערער מס. 1 - 96 חדשים מאסר, מתוכם 78 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי; ועל המערער מס. 2 - 84 חדשים מאסר, מתוכם 66 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.

הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד חומרת הענש שנגזר על כל אחד מהמערערים.

2.שני המערערים הודו בעובדות המפורטות בכתב האישום והורשעו על פי הודאתם, במהלך הדיון בבקשת המדינה להחזקתם במעצר עד תום ההליכים; וזאת כאשר ניצב לצידם עורך דין, שנתמנה ליצגם על ידי המדינה בו ביום.

טענתו של ב"כ המערערים - שהוחלף בינתיים - היא: כי הסניגור שמונה לשולחיו בשעתו על ידי בית משפט, לא עיין בחומר החקירה; וכי היעוץ שנתן להם היה בלתי שקול ובלתי אחראי. לשיטתו של ב"כ המערערים, אילו בחן בשעתו הסניגור הממונה את חומר הראיה כדבעי, לא היה מיעץ למערערים לילך בדרך ההודאה שבה הלכו.

במצב דברים זה, סבור ב"כ המערערים, כי יש לראות את שולחיו כמי שנשללה מהם הזכות לייצוג הולם ולמשפט הוגן; ועל כן מן הדין לבטל את הדיון שהתקיים בעניינם ולהחזירו לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בו מחדש.

3.עמדתם האמורה של ב"כ המערערים אינה מקובלת עלינו; ואלה עיקרי טעמינו:

א.בהתאם לפרוטוקול הדיון אמר עורך הדין שמונה למערערים, בפתח הדיון בבית המשפט המחוזי, כך:

"הנאשמים - מבקשים לקיים עתה את ישיבת ההקראה והם מוותרים על הודעה מוקדמת בגינה. כתב האישום הוקרא לכל אחד מהנאשמים וכל אחד מהם מודה בעובדות כתב האישום ומסכים להרשעתו בהתאם להוראות החיקוק... אני מציין ששוחחתי עם כל אחד מהנאשמים

לפני תחילת ישיבת בית המשפט והסברתי להם את תוכן כתב האישום ואת משמעות ההודאה '; ובעקבות פנייתו של בית המשפט למערערים אמרו: ' הבנו ואנחנו מסכימים '.

(ההדגשות שלי - י.ק.).

ב"כ המערערים אינו טוען, כי פרוטוקול הדיון אינו משקף את שהתרחש באולם בית המשפט; אך טענתו היא כי המערערים השיבו כפי שהשיבו על פי עצתו של עורך דינם, כשהם סומכים על כך שעצתו מבוססת על לימוד חומר החקירה. בנסיבות העניין, לא יתכן שהמערערים לא היו ערים לכך: שהסניגור הממונה לא קיבל העתק מחומר החקירה, שהרי מונה ליצגם בו במקום; ודי היה להם ולו בכך, שעצתו נעוצה בעובדות שהם עצמם מסרו לו בשיחה שקיים עמם לפני שפנה בשמם לבית המשפט והצהיר את ההצהרה הנ"ל. עובדה זו מתאשרת, כפי שיובהר להלן, מהמשך התפתחותו של הדיון.

ב.במסגרת הדיון בגזר הדין - לאחר שהכרעת הדין הוכתבה - טען הסניגור הממונה, במסגרת סיכומו לעונש, כי יש: " להתחשב בהודאה המיידית במשטרה ובבית המשפט . ההודאה לא היתה כלאחר יד, אלא הם מסרו את שמו של המזמין ... אני יכול לספר לבית המשפט שהמזמין עד עתה לא נעצר ולא נחקר. יש שתי אפשרויות או שהמדובר בסוכן מדיח שפיתה אותם . דבר שני, החרטה

שמביעים שני הנאשמים אינה כתוצאה מעיסקת טיעון כדי לקבל עונש מסויים, היא אמיתית וכנה ..." (ההדגשות שלי - י.ק.).

דבריו אלה של הסניגור הממונה מלמדים, כי הוא הכיר את התשתית העובדתית שעמדה בבסיס כתב האישום. בכך נשמט הבסיס מתחת לטענה כי עצתו של הסניגור ניתנה ללא ידיעת העובדות והתיחסותם של המערערים כלפיהן; ו"הבעת החרטה" - שאותה מדגיש הסניגור כגורם מקל - מאשרת ומתישבת, עם החלטתם של המערערים להודות באשמתם.

ג.עוד מלמד הפרוטוקול, כי הסניגור הממונה למד מפי המערערים את הנסיבות האישיות של כל אחד מהם, אותן פירט - לצד הבעת החרטה - כגורמים נוספים לקולה: לגבי המערער מס' 1, הדגיש הסניגור כי "ביום חמישי עלה בנו על מוקש.... ולא יודעים איך יתפתחו העניינים. אני מאלה הטוענים שהעונש הוא גם עונש אלוהי. הייתי אומר שהסבל שיסבול... כאשר תימנע ממנו האפשרות להיות ליד מיטת בנו... הוא גורם שאין להימנע ממנו"; ואילו לגבי המערער מס. 2, ציין, כי: "תעמוד לזכותו העובדה שאין בעברו כל עבר פלילי..."

ולא למיותר יהיה לציין כי בין מועד סיום הסיכומים לבין מועד מתן גזר הדין, חלפו יומיים והמערערים לא נקטו בצעד כלשהו על מנת לחזור בהם מדבריהם הנ"ל.

4.במצב דברים זה, אין אחיזה לטענתם של המערערים שלא זכו ליצוג נאות ולמשפט הוגן; ודין טענותיהם בהקשר זה להידחות.

אין זאת אלא, שהמערערים "הופתעו" מחומרת הענשים שנגזרו עליהם - ובדין נגזרו כאלה - והם מנסים עתה את מזלם ומבקשים דיון חוזר בעניינם. אנו לא מצאנו עילה המצדיקה זאת; והערעור כנגד ההרשעה נדחה.

5.לגופו של ענין, העונשים שנגזרו על כל אחד מהמערערים הולמים את חומרת המעשה שבו הורשעו. המערערים נטלו חלק בהברחת כמות לא מבוטלת של הירואין מלבנון לישראל; והעובדה כי שימשו כ"בלדרים" בלבד, כפי שהם טוענים, אינה גורעת מחומרת המעשה. המדובר ב"סם המוות הלבן"; ומטרת ענישתם של אלה המעורבים בהברחתו לארץ היא, לתרום תרומה של ממש למאבק הכולל שמקיים הציבור לצימצום השימוש בסם זה. עם זאת, בהתחשב בכך שזו הרשעתו הראשונה של המערער מס. 2, ניתן לדעתנו להסתפק לגביו בעונש של ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, כשהתנאי הוא כפי שקבע בית המשפט המחוזי.

סיכומם של דברים: עונשו של המערער מס' 1 ישאר כמות שהוא; ואילו במקום העונש שנגזר בבית המשפט המחוזי על המערער מס' 2, יבוא העונש שגזרנו עליו אנו.

בכפוף לכך, הערעור נדחה.