בג"ץ 10852/07 נטליה סטיצ'י נ. מדינת ישראל-משרד הפנים

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת.

1.

העותרים הגישו ביום 20.12.007 עתירה בה התבקש שחרורה של העותרת 1 (להלן: העותרת) ממעצר וביטול צו המשמורת וצו ההרחקה שניתנו כנגדה. כן התבקש מתן אזרחות ישראלית לעותרת מכוח נישואיה לעותר 2 (להלן: העותר), שהינו אזרח ישראלי. בעתירה שהוגשה ביום 20.12.08 נטען כי העותרת, אזרחית מולדובה, היא בת זוגו של העותר, אשר היה מצוי בפרגוואי בעת הגשת העתירה, לאחר שנישא שם לעותרת ביום 18.12.2007. על פי האמור בעתירה, נכנסה העותרת לישראל באוגוסט 2005 ועבדה כמטפלת. נטען כי בסוף שנת 2005 הכירה את העותר ולאחר פטירת מעסיקתה (ביום 7.7.2007) עברה להתגורר עימו. בעקבות פטירת המעסיקה פג תוקף האשרה של העותרת ביום 30.9.2007. נטען כי העותרים החליטו להינשא ועל כן ביום 16.12.2007 טס העותר לפרגוואי וביום 18.12.2007 התקיים שם טקס נישואיו לעותרת. ביני לביני נעצרה העותרת ביום 17.12.2007 ובית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין דחה את בקשתה להשתחרר ממעצר. עם הגשת העתירה ניתן בה צו ארעי למניעת גירושה של העותרת מישראל, והיא נקבעה לדיון במועד קרוב.

2.

ביום 7.1.2008 הודיע המשיב כי ביום 3.1.2008 נערכו במקביל שימועים לעותרת (בכלא מעשיהו) ולעותר (בלשכת מנהל האוכלוסין בירושלים) במטרה לבדוק את כנות הקשר ביניהם. נמסר כי בעקבות השימועים התעוררו ספקות ביחס לכנות הקשר בין העותרים, אולם בשלב זה מוכן המשיב לשחרור העותרת ממשמורת, בכפוף להפקדת ערבות בסך 20,000 ₪ ובכפוף לכך שהעותר יגיש בקשה לאיחוד משפחות תוך שבוע ממועד השחרור ממשמורת. המשיב הודיע כי לאחר הגשת הבקשה לאיחוד משפחות והמצאת מלוא המסמכים הדרושים, יערוך המשיב בדיקה מעמיקה של הבקשה ויוחלט בה בהתאם לנהלים. על כן סבר המשיב כי העתירה אינה אקטואלית בשלב זה ויש לדחותה על הסף, תוך שמירת טענות הצדדים.

3.

העותרים, בתגובה, סברו גם הם כי אין מקום לבירור העתירה בשלב זה. עם זאת, הם טענו כי יש להורות על מחיקת העתירה, להבדיל מדחייתה, תוך חיוב המשיב בהוצאותיהם. לטענתם, מאז מעצרה ניסתה העותרת להסביר למשיב את עניין נישואיה לעותר אך המשיב לא היה פתוח לשמוע את טענותיה. למרות טיעוני העותרת הוצא כנגדה צו משמורת והודע לה כי תגורש מהארץ. העותרים סבורים כי בנסיבות אלה היה צידוק בהגשת העתירה בטרם יהא בידם לפנות למשרד הפנים לצורך רישום הנישואין. העותרים קובלים על שלילת חירותה של העותרת במשך שלושה שבועות, מבלי שהיתה לכך הצדקה אמיתית, וטוענים כי רק לקראת הדיון בבית המשפט נבחן עניינם של העותרים באופן ענייני והמשיב החליט על שחרור העותרת ממשמורת. על כן הם מבקשים לזכותם בהוצאות המשפט ובשכר הטרחה שהתחייבו לשלם בקשר להגשת העתירה.

4.

המשיב מתנגד לפסיקת הוצאות ומבקש לחייב את העותרים בהוצאותיו. לטענת המשיב, העתירה הוגשה מבלי למצות את ההליכים בפני בית הדין לביקורת משמורת ובפני בית המשפט לעניינים מינהליים, לו נתונה הסמכות לדון בערעורים על החלטות בית הדין לביקורת משמורת ומבלי שהעותרים פעלו כראוי אצל הרשויות המוסמכות. נטען כי עד ליום 31.12.2007 לא הציגו העותרים בפני אף ערכאה מסמכים המעידים על הקשר הזוגי ביניהם. רק במועד זה הומצאה לראשונה תעודת הנישואין מפרגוואי. על רקע זה טוען המשיב כי לא העתירה היא שהובילה לשחרור העותרת ממשמורת אלא חזרתו של העותר לישראל, הצגת תעודת הנישואין והשימוע שנערך לאחר מכן. המשיב מוסיף וטוען כי העתירה הוגשה בחוסר נקיון כפיים, תוך הסתרת העובדה כי שעה שהעותרת הגיעה לישראל היא הייתה נשואה לאדם אחר. לבסוף, מציין המשיב כי לעותרים לא ניתן הסעד המרכזי שהתבקש בעתירה – מתן אזרחות לעותרת מכוח נישואיה לעותר.

5 .

לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו ובשים לב לכללים שנקבעו ב בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח ( 4) 217, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. על פי הכללים בהלכה הפסוקה, יש לבדוק האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו ופעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות; האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה; והאם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה. מן החומר שלפניי עולה כי אין מחלוקת כי מאז 30.9.2007 ועד למעצרה שהתה העותרת בישראל ללא אשרה תקפה. כמו כן, אין מחלוקת כי בתקופה זו העותרים לא היו נשואים והם אף לא פנו למשיב בבקשה לאיחוד משפחות על יסוד היותם ידועים בציבור. העותרת נעצרה בטרם נישואיה לעותר. העתירה הוגשה בסמוך לאחר עריכת הנישואין, ומבלי שצורף לא תיעוד ממשי בדבר הקשר הזוגי בין העותרים. לא קדמה להגשתה פנייה אל המשיב להסדיר את מעמדה של העותרת בישראל. במצב דברים זה, לא שוכנעתי כי היה צידוק בהגשת העתירה וכי היא הוגשה לאחר מיצוי כל האפשרויות המינהליות שהיו פתוחות בפני העותרים. לא שוכנעתי גם כי הגשת העתירה היא שהביאה להענקת הסעד לעותרים. אמנם, מן הבחינה הכרונולוגית התקבל (בחלקו) הסעד המבוקש לאחר שהוגשה העתירה דנן. יחד עם זאת, לא שוכנעתי בקיומו של קשר סיבתי מספק בין שני האירועים. נראה כי הצגת תעודת הנישואין למשיב הוא שהביא לשינוי בעמדת המשיב ולא עצם הגשתה של העתירה. לכך יש להוסיף כי הסעד המרכזי שהתבקש בעתירה – מתן אזרחות ישראלית לעותרת – לא ניתן לעותרים לעת הזו (השוו, בג"ץ 3384/07 בראך נ' שר הפנים (לא פורסם, 7.2.2008) . לאור כל זאת, לא מצאתי עילה לחייב את המשיב בהוצאות העותרים.

הבקשה נדחית אפוא. משעמד המשיב על הוצאותיו בגין בקשה זו, ומשנדחתה הבקשה מן הטעמים שלעיל, ישאו העותרים בהוצאות המשיב בסך 500 ₪ בגין בקשה זו. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.