בג"ץ 2908/06 לודמילה איוונוב נ. שר הפנים

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות מטעם העותרים.

1.

ביום 3.4.2006 הגישו העותרים את העתירה שבכותרת במסגרתה ביקשו שני סעדים: האחד , להסדיר את מעמדו של העותר 2 (להלן: העותר ), על פי נוהל בני זוג נשואים, כדי לאפשר לעותר לשהות בישראל ללא הגבלה במחיצת בת זוגו, העותרת 1 שהיא אזרחית ישראל (להלן: העותרת ), ובנה מנישואים קודמים; והשני , לאפשר החלה רטרואקטיבית של ההליך המדורג מתחילת הקשר הזוגי בשנת 2004 במסגרת נוהל בני זוג נשואים.

2.

העותר הינו אזרח ניגרי שנכנס לישראל ביום 29.9.1995, נעצר בחודש ינואר 1996 בשל שהייה בלתי חוקית בישראל ושהה במשמורת במשך כשנתיים. במסגרת עתירה שהגיש בשנת 1998 (בג"צ 88/98) הוסכם כי ישוחרר בערבות בתנאים מגבילים למשך 60 ימים כדי לאפשר לו לצאת מישראל בכוחות עצמו. חרף הסכמה זו המשיך העותר לשהות בישראל באופן בלתי חוקי משך שנים רבות עד שנעצר בשנית בשנת 2004. גם ממשמורת זו שוחרר בערבות בהתאם להתחייבות כי יפעל לקבלת אשרת כניסה למדינה זרה וכי יתייצב למשמורת אם לא יקבל אשרה, אך נמנע מלפעול כמוסכם. ביום 8.11.2004 נישאו העותרים זה לזו בנישואי פרגוואי, וביום 26.12.2004 הגיש העותר בקשה לקבלת מעמד מתוקף נישואיו האמורים. לאחר שימוע שנערך לעותרים ביום 18.5.2005 הוחלט בחודש יולי 2005 לדחות את בקשתו של העותר והוא הונחה לעזוב את תחומי מדינת ישראל. מספר חודשים לאחר ההחלטה האמורה הוגשה העתירה דנן. הדיון בעתירה נדחה מעת לעת. לקראת הדיון שנקבע ליום 1.12.2008 הגישו הצדדים בקשה לדחיית מועד הדיון לאור שינויים שחלו בחיי בני הזוג, ובעיקר, הבאתה לעולם של ילדה משותפת. העותרים זומנו לשימוע נוסף ביום 7.5.2009 בו עלתה התרשמות חיובית מכנות הקשר בין בני-הזוג. לפיכך, ביום 12.8.2009 קיבל העותר היתר ב/1 כחלק מההליך המדורג לקבלת מעמד בישראל. בהתחשב בכך, הגישו המשיבים בקשה למחיקת העתירה. העותרים הסכימו לבקשה אך ביקשו לחייב את המשיבים בהוצאותיהם. העתירה נמחקה בהסכמת הצדדים ביום 7.12.2009, וכעת מונחת לפניי בקשת העותרים להוצאותיהם.

3.

בבקשתם וכן בתגובה שהגישו ביום 16.3.2010 טענו העותרים כי הסעד התקבל בעקבות הגשת העתירה, וכי מלכתחילה ההחלטות בעניינו של העותר היו בלתי חוקיות. לפיכך, נטען כי מן הדין לחייב את המשיבים בשכר טירחת עורכי-דין העותרים, בנוסף לאגרת בית משפט ולהוצאות נוספות שנגרמו להם בגין הצורך בהגשת העתירה. עוד נטען כי אילו פעלו המשיבים כדין, היה העותר ממצה את תקופת הנוהל וזכאי לאזרחות ישראלית זה מכבר ולא מתחיל רק כעת בהליך המדורג שיימשך חמש שנים.

4.

מנגד, טענו המשיבים כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות להדחות מאחר ולא נפל פגם בהתנהלות המשיבים עובר להגשת העתירה. לטענת המשיבים, העותר פעל בחוסר ניקיון כפיים ושהה בארץ באופן בלתי חוקי במשך כ- 6 שנים. נטען כי פקידי משרד הפנים לא התרשמו מכנות הקשר בין בני-הזוג עובר להגשת העתירה, בין היתר בהתחשב בכך שעד להגשת הבקשה לקבלת מעמד מכוח קשר הנישואין, לא העלה העותר כל טענה לפיה הוא מצוי בקשר זוגי עם אזרחית ישראלית. לפי הטענה, אף בשימוע הראשון שנערך לבני-הזוג, התרשמותם של פקידי משרד הפנים היתה כי מדובר בקשר דל שאינו משכנע. בהתחשב בכך, נטען כי לא נפל פגם בהחלטה המקורית שלא ליתן לעותר מעמד בישראל, וכי החלטה זו היתה בשעתו סבירה ומבוססת. המשיבים הוסיפו כי ההחלטה לערוך לעותרים שימוע נוסף התקבלה נוכח חלוף הזמן ונוכח טענת העותרים בדבר שינויים שחלו בחייהם הזוגיים, ובעיקר הבאתה לעולם של בתם המשותפת. נוכח שינוי נסיבות זה, הוחלט לערוך לעותרים שימוע נוסף במטרה לקדם פתרון פרקטי ולהימנע מהתדיינות בפני הערכאות. לפי הטענה, הטלת הוצאות על המשיבים במקרה דנן אינה מוצדקת ועלולה להוביל לחוסר נכונות לקדם פתרונות מעשיים במקרים שיש הצדקה לעשות כן.

5.

כידוע, אמות-המידה לבחינת בקשה לחיוב המדינה בהוצאותיו של עותר שחזר בו מעתירתו ללא הכרעה שיפוטית לגוף העניין, נקבעו ב בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217 (1993). בהתאם לאמות-מידה אלה יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה מלכתחילה; האם העותר מיצה הליכים טרם הגשת העתירה; האם העתירה הוגשה בשיהוי; והאם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד, קרי- האם הגשת העתירה הניעה את המשיבים לחזור בהם מההחלטה הקודמת ולהעניק לעותר את הסעד שביקש בעתירה.

יוער כי בפסיקה נקבעה חזקה ניתנת לסתירה שתכליתה לסייע בהכרעה בבקשות לחיוב בהוצאות כאשר עסקינן בעתירה שנמחקה בהסכמת הצדדים ללא הכרעה שיפוטית. חזקה זו מתייחסת לנסיבות שבהן המשיבים הם המבקשים לחייב את העותרים בהוצאותיהם. כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי בנסיבות בהן המשיבים מבקשים חיוב בהוצאות לאחר שהעותר ביקש למחוק את העתירה בלא שהתקבל הסעד לו עתר, יש בכך כדי להעיד לכאורה כי הגשת ההליך לא היתה מוצדק מלכתחילה, והנטל על העותר להפריך זאת (ראו: בג"צ 7944/04 לוכסמבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.2005)). לגישתי, הנחה זו היא מעין "תמונת-ראי" של חזקה המופעלת על-ידי בית-המשפט הלכה למעשה במקרים הפוכים בהם העותר מבקש לחייב את המשיבים בהוצאותיו, בנסיבות בהן אין חולק כי העתירה לא לקתה באי מיצוי הליכים או בשיהוי. בהתאם לחזקה זו, אם העותר קיבל את הסעד לו עתר – במלואו או בעיקרו - כי אז קמה חזקה לטובת העותר לפיה העתירה שהגיש היתה מוצדקת. משמעות הדבר היא כי הנטל עובר למשיבים להוכיח כי לא התקיימה הצדקה לעתירה או כי לא התקיים קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד. חזקה כאמור מוצדקת מטעמים מהותיים שהרי בנסיבות בהן העותר זכה לסעד אותו ביקש ובעתירתו לא נפל פגם של שיהוי או אי מיצוי הליכים, כי אז ראוי לכאורה שהצד שכנגד יישא בחסרון הכיס שנגרם לעותר עקב הגשת העתירה, אלא אם כן יוכיח הצד שכנגד אחרת - לעניין צדקת העתירה מלכתחילה או לעניין הזיקה שבין הגשת העתירה לקבלת הסעד (ראו והשוו: בג"צ 2705/01 איגוד קציני בטיחות מקצועיים נ' שר התחבורה (לא פורסם, 22.10.2001)). יוער כי הפעלתה של חזקה כאמור ראויה גם מטעמים של סימטריה ושוויון בין בעלי-הדין, בהתחשב בקיומה של חזקה במקרים בהם המשיבים הם המבקשים חיוב בהוצאותיהם כאמור לעיל.

בהמשך לדברים האמורים, רואה אני להוסיף שתי הערות: ראשית , כעולה מדבריי, המדובר בחזקה הניתנת לסתירה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. שנית , לא פעם נסובה בין הצדדים מחלוקת האם העותר אמנם זכה לסעד לו עתר. במחלוקת זו, הנטל הוא על העותר המבקש לחייב את המשיבים בהוצאותיו לאחר שהסכים למחיקת העתירה. הבחינה בעניין זה אינה פורמאלית כי אם מהותית-עניינית. רק בנסיבות בהן נמצא כי מבחינה מהותית העותר קיבל את הסעד אותו ביקש, במלואו או בעיקרו, תקום החזקה עליה עמדתי.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה דנן ובתיק בכללותו ובשים לב לאמות המידה האמורות, באתי למסקנה כי דין בקשתם של העותרים לפסיקת הוצאות להידחות. אין מחלוקת כי העותר קיבל את עיקר הסעד לו עתר שהרי קיבל היתר ב/ 1 כחלק מההליך המדורג לקבלת מעמד בישראל מכוח הקשר הזוגי עם העותרת. אמנם, הסעד השני שהתבקש בעתירה בדבר החלה רטרואקטיבית של ההליך המדורג, לא ניתן לעותרים. אף-על-פי-כן, נראה כי המדינה אינה חולקת – ובצדק – כי מבחינה מהותית קיבלו העותרים את עיקר הסעד לו עתרו. עוד אין חולק כי מבחינה כרונולוגית בא עניינם של העותרים על פתרונו לאחר הגשת העתירה. בהתאם לחזקה עליה עמדתי לעיל, הנטל על המדינה להוכיח כי לא קמה הצדקה לחיובה בהוצאות העותרים. בנסיבות העניין, שוכנעתי כי המדינה עמדה בנטל זה. לא ניתן להתעלם מכך שההיתר המיוחל ניתן לעותרים לאחר שאירעו שינויים עובדתיים בחיי בני הזוג מאז קבלת ההחלטה המקורית בעניינם, ובמיוחד הולדת בתם המשותפת. דומה כי שינוי נסיבות זה הוביל לידי כך שנערך לבני-הזוג שימוע נוסף, במסגרתו התרשמו המשיבים לחיוב מטיב הקשר בין העותרים, ושינוי זה הוביל למתן ההיתר. משחל שינוי במצב העובדתי מאז ההחלטה המקורית, ומששינוי זה עמד בבסיס נכונות המשיבים לערוך לעותרים שימוע נוסף שעה שהעתירה תלויה ועומדת ולאפשר את הסדרת מעמדו של העותר בישראל, המסקנה המתבקשת היא כי אין בקבלת הסעד כדי ללמד בהכרח על צדקת העתירה מלכתחילה או על התנהלות בלתי ראויה מצד המשיבים עובר להגשתה, באופן המצדיק חיובם בהוצאות (השוו: בג"ץ 2402/06 אברהים גאבר נ' שר הפנים (לא פורסם, 9.3.2009); בג"ץ 10852/07 נטליה סטיצ'י נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.2008)).

בסיום הדברים יובהר כי משנמחקה העתירה שבכותרת בהסכמת העותרים, לא ניתן במסגרת ההליך שלפניי לערוך בירור ממצה בטענותיהם המהותיות כנגד ההתרשמות הראשונית של המשיבים מטיב הקשר הזוגי בין העותרים וכנגד חוקיותה ההחלטה המקורית שלא ליתן מעמד לעותר. כך במיוחד בהתחשב בעובדה שהעותרים הסכימו למחיקת העתירה על-אף שהסעד השני לו עתרו בדבר החלה רטרואקטיבית של ההליך המדורג, לא ניתן להם.

אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, בקשת העותרים לחיוב המשיבים בהוצאותיהם נדחית. בנסיבות העניין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות בהליך שלפניי.