בג"ץ 3687/15 נועם נדב נ. הוועד המקומי רבבה

1.לפניי בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות, וזאת לאחר שהעתירה נמחקה לבקשתם ביום 12.4.2016. המשיבים מתנגדים לבקשה.

2.העתירה הופנתה כנגד הפעלתה של ועדת קבלה ליישוב רבבה על ידי המשיב 1 (להלן: הוועד המקומי ), כמו גם כנגד החלטתה הפרטנית של הוועדה - אשר התקבלה בחודש נובמבר 2013 - שלא לאשר את קבלת העותרים ליישוב. כן הופנתה העתירה כנגד המשיבה 2 (להלן: המועצה האזורית ) והמשיב 3 (להלן: משרד הפנים ) על מנת שיפעילו את סמכותם ויימנעו את פעילותה של וועדת הקבלה. איני רואה לפרט את השתלשלות האירועים המלאה אשר קדמה להגשת העתירה. די שאציין, כי העותרים פנו מספר בלתי מבוטל של פעמים בנוגע לסוגיות מושא העתירה - תחילה לוועד המקומי, לאחר מכן למועצה האזורית, ובהמשך - ביום 24.8.2014 - גם למשרד הפנים. ואולם פניות אלו לא הביאו להפסקת פעילותה של וועדת הקבלה או לשינוי ההחלטה הפרטנית בעניינם של העותרים, ומשכך הגישו העותרים - ביום 28.5.2015 - את העתירה דנן.

3.ביום 28.7.2015 הוגשה תגובה מקדמית לעתירה מטעם הוועד המקומי, בגדרה התבקש בית המשפט להורות על דחיית העתירה - בין על הסף ובין לגופה. תגובתו המקדמית של משרד הפנים לעתירה הוגשה ביום 18.8.2015. בתגובה צוין כי ביום 22.7.2015 - כחודשיים לאחר הגשת העתירה - הודיע משרד הפנים למועצה האזורית כי "הוועד המקומי מפעיל 'ועדת קבלה' בחוסר סמכות", וכי "על המועצה [האזורית – ג'ל'], מכוח סמכותה וחובתה לפקח על הוועדים המקומיים בתחומה, לפעול לכך שהוועד יחדל מפעילות זו ויפעל אך ורק במסגרת סמכותו כפי שאצלה לו המועצה" (סעיף 6 לתגובה המקדמית). על רקע האמור טען משרד הפנים כי העתירה, במתכונתה הנוכחית, התייתרה. בהמשך הגישה המועצה האזורית תגובה מקדמית מטעמה, בגדרה ציינה כי היא מסכימה עם קביעתו המשפטית של משרד הפנים.

4.נוכח האמור, ולאחר פנייה נוספת מטעם העותרים ביום 14.2.2016, הודיע הוועד המקומי ביום 17.3.2016 על ביטולה של וועדת הקבלה וביקש כי העתירה תימחק ללא צו להוצאות. בתגובתם מיום 11.4.2016 הודיעו העותרים כי הם מסכימים אמנם למחיקת העתירה, אך עומדים על פסיקת הוצאות לטובתם. כאמור, כל אחד מן המשיבים הגיש תגובה לבקשה לפסיקת הוצאות בגדרה טען כי אין מקום לחייבו בהוצאות.

5.מששקלתי את טענות הצדדים על רקע אמות המידה אשר נקבעו בפסיקה בכגון דא ( בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1994); בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים

(21.4.2010)) ), הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל וכי יש מקום לפסוק הוצאות לחובת כל אחד משלושת המשיבים.

6.כעולה מן האמור לעיל, העתירה הסתיימה בקבלת הסעדים אשר נתבקשו בגדרה. בנסיבות אלה קמה חזקה לטובת העותרים כי הגשת העתירה הייתה מוצדקת וכי קיים קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד. עיון בתגובות המשיבים מעלה כי הנטל לסתור חזקה זו לא הורם. אף לגופו של עניין, דומה כי השתלשלות האירועים במקרה זה תומכת במסקנה בדבר היותה של העתירה מוצדקת ובדבר הקשר הסיבתי בינה לבין קבלת הסעדים המבוקשים. תגובות המשיבים לבקשה לפסיקת הוצאות אף אינן כוללות טענה בדבר אי התקיימות התנאים הנוספים לפסיקת הוצאות (כי העתירה אינה לוקה באי מיצוי הליכים וכי היא אינה לוקה בשיהוי).

7.אמנם, כל אחד מן המשיבים ניסה להטיל, באופן כזה או אחר, את האחריות בגין ההתנהלות מושא העתירה לפתחם של המשיבים האחרים. ואולם סבורני כי הלכה למעשה כל שלושת המשיבים נושאים באחריות לעניין זה. הוועד המקומי הוא שהפעיל את וועדת הקבלה אשר בסופו של יום הוברר כי פעלה שלא על פי דין, וממילא הוא הנושא באחריות העיקרית ; ואילו אחריות המועצה האזורית ומשרד הפנים נובעת מאחריותם לביצוע בקרה ופיקוח ביחס לוועד המקומי.

לעניין אחריותו של משרד הפנים אוסיף ואציין את הדברים הבאים: הפנייה הראשונה של העותרים למשרד הפנים בוצעה כאמור ביום 24.8.2015. העתירה הוגשה ביום 28.5.2016, כתשעה חודשים לאחר מכן, וזאת משעד לאותו מועד טרם התקבלה עמדת משרד הפנים לגופם של דברים. כזכור, עמדת המשרד ניתנה רק ביום 22.7.2016, כחודשיים לאחר הגשת העתירה. ברי, כי אילו היה משרד הפנים פועל ביתר זריזות, הצורך בהגשת העתירה היה נמנע.

8.כאמור, קבעתי כי האחריות העיקרית בכל הנוגע לאירועים מושא העתירה מוטלת לפתחו של הוועד המקומי. האחריות העודפת של הוועד המקומי על פני שני המשיבים הנוספים נובעת גם מכך, שבתגובתו המקדמית לעתירה המשיך הוועד המקומי לעמוד על דעתו בכל הנוגע לחוקיותה של וועדת הקבלה, ורק בהמשך הדרך שינה עמדתו. זאת בניגוד למשרד הפנים ולמועצה האזורית, אשר כבר במסגרת תגובתם המקדמית לעתירה הביעו גישה אחרת בעניין זה. להבדל האמור במידת אחריותם של המשיבים השונים יש ליתן ביטוי בשיעור ההוצאות אשר יוטלו על כל אחד מהם.

9.לעניין גובה ההוצאות: יש ליתן משקל לכך שהסעד ניתן לעותרים מבלי שהיה צורך בהגשת כתבי טענות מהותיים מלבד כתב העתירה, ואף ללא צורך בקיום דיון לפני הרכב שופטים. עוד יש להביא בחשבון את העובדה שהעתירה אינה בעלת היקף גדול במיוחד, כמו גם את העובדה שלא הונחה תשתית באשר להוצאות הריאליות בהן נשאו העותרים.

10.על רקע כלל האמור, ומשהבאתי בחשבון גם את סכומי ההוצאות הנהוגים בבית משפט זה, קובע אני כי הוועד המקומי (המשיב 1) יישא בהוצאות בסכום של 4,000 ₪ לטובת העותרים, ואילו המועצה האזורית ומשרד הפנים (המשיבים 2 ו-3) יישאו כל אחד בהוצאות בסכום של 2,500 ₪ לטובת העותרים.