בג"ץ 3552/08 דוד קמפלר נ. מינהל מקרקעי ישראל

העתירה שבכותרת הוגשה ביום 17.4.2008, ונמחקה לבקשת העותרים ביום 11.5.2011. עתה מונחת לפניי בקשתם של העותרים לפסיקת הוצאות ולהחזר הערובה שהופקדה על-ידם במסגרת ההליך (כתנאי למתן צו ביניים). המשיבים מסכימים להשבת הערבות, ומשכך נותר לבחון רק את נושא ההוצאות.

עניינה של העתירה בבקשתם של העותרים 1 ו- 2 להקצות להם את מגרש מגורים מס' 266 בהרחבה הקהילתית בקיבוץ מעיין ברוך. כמו-כן ביקשו העותרים כי יבוטל הליך הקבלה למגורים בהרחבה הקהילתית בקיבוץ, וכי תבוטל החלטה מס' 1015 של מועצת מקרקעי ישראל (שעודכנה בהחלטה מס' 1064), אשר עניינה "הליכי המלצה על קבלת מועמדים לרכישת זכויות חכירה במקרקעין ביישובים חקלאיים וביישובים קהילתיים". לחילופין ביקשו העותרים כי יבוטלו תנאי הקבלה שעניינם "התאמה לחיי חברה בקהילה". יצוין כי ברקע העתירה ניצבת החלטת ועדת הקבלה של הקיבוץ שלא לקבל את העותרים בשל "אי-התאמה חברתית", והחלטת מינהל מקרקעי ישראל לדחות את הערר שהגישו העותרים.

לאורך השנים שבהם הייתה העתירה תלויה ועומדת חלו אירועים רבים, ובהם: מתן צו ביניים למניעת הקצאת המגרש (בכפוף להפקדת ערובה); הגשת תגובות מקדמיות מטעם המשיבים; מתן צו על-תנאי (ביום 7.1.2009); קיום עבודת מטה במנהל מקרקעי ישראל בעניין החלטה מס' 1064, עד לקבלת החלטה מעודכנת של מועצת מקרקעי ישראל, היא החלטה מס' 1195 (מיום 15.3.2010). החלטה זו האחרונה קובעת, בין היתר, שינוי ביחס למדד ההתאמה לקהילה; הגשת עתירה מתוקנת לאור החלטה מס' 1195; הגשת תצהירי תשובה מטעם המשיבים (לאחר ארכות רבות); קיום שני דיונים לפני הרכב (ביום 28.7.2008 וביום 1.2.2011); מתן החלטתו של בית משפט זה מיום 1.2.2011, שלפיה אין טעם לדון בשלב זה בשאלות העקרוניות נשוא העתירה, זאת לנוכח הצעת חוק להסדרת פעילותן של ועדות הקבלה. עוד נקבע בהחלטה מיום 1.2.2011, כי לאור החלטה מס' 1195 של מועצת מקרקעי ישראל, יש לדון מחדש בעניינם הפרטני של העותרים, וזאת לפני וועדת קבלה "אזורית" שתורכב מנציגים אשר לא ישבו בועדות הקודמות. וועדת הקבלה אכן התכנסה (ביום 28.4.2011), והחליטה לקבל את העותרים ליישוב (כשלוש שנים לאחר הגשת העתירה).

לאור האמור, לא יכול להיות ספק כי עתירה זו, שבמסגרתה ניתנו צו ביניים וצו על-תנאי, נסתיימה לאחר שהעותרים קיבלו את הסעד הפרטני שנתבקש (כאשר בכל הנוגע למישור הנורמטיבי-העקרוני, חלו התפתחויות שלאורן נקבע כי אין עוד טעם לברר את הנושא במסגרת העתירה הנוכחית). לאור זאת, ולאחר שבחנתי את השתלשלות העניינים מאז שהוגשה העתירה, ובפרט לאחר מתן הצו על-תנאי, באתי למסקנה כי יש לקבוע שמדובר בעתירה מוצדקת מבחינת העותרים, אשר קידמה את עניינם והייתה לכל הפחות גורם בעל משקל בתהליך השינוי שהוביל בסופו של דבר לקבלת הסעד (על החזקה בדבר מוצדקות העתירה בנסיבות של קבלת הסעד, ראו בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים (לא פורסם, 21.4.2010)). אציין, כי אין טענה שהתנהלות העותרים לקתה באי-מיצוי הליכים או בשיהוי. על יסוד המקובץ, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים ונתתי דעתי לאמות המידה שהותוו בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1993), באתי לכלל מסקנה כי העותרים זכאים לתשלום הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין.

לגבי שיעור ההוצאות, יש להביא בחשבון בין היתר את מורכבותה של העתירה; את היקף ההתדיינות (לרבות הגשת כתבי טענות וקיום דיונים); את הזמן שחלף מאז שהוגש ההליך ועד שבא אל קיצו בשל קבלת הסעד הפרטני; ואת העובדה שלא הוצג פירוט ולא הובאו אסמכתאות בעניין גובה ההוצאות ושכר הטרחה בפועל. לאור כל אלה, ולאחר בחנתי את התיק (שהסתיים ללא הכרעה שיפוטית) ואת טענות הצדדים, מצאתי לנכון לחייב את המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם לעותרים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 15,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום החלטתי זו ועד התשלום בפועל.

הערבות שהופקדה לפי החלטת כבוד השופטת חיות מיום 21.5.2008 תושב לעותרים.