בג"ץ 8300/08 ג'קלין ניסן נ. מינהל מקרקעי ישראל

1.

העותרים הם בני זוג שביקשו להתגורר בכפר השיתופי יד חנה-חומש (להלן: הישוב ). העותר 2 חתם עם המשיבה 3 (להלן: גב' צינמון ) על זכרון דברים לרכישת מגרש אותו חוכרת גב' צינמון, תמורת 480,000 ש"ח. מוסכם על העותרים ועל גב' צינמון כי עובר לחתימת זכרון הדברים הוסכם ביניהם – על פי דרישת גב' צינמון – כי העסקה מותלית בהסכמת הישוב. בתום הליך הקבלה בישוב החליטה ועדת הקבלה של הישוב לדחות את בקשת העותרים להתקבל כתושבים בישוב.

2.

העתירה מכוונת נגד הליך הקבלה למגורים בישוב ככלל, ונגד הסירוב ליתן הסכמה לרכישת המגרש בפרט. בתמצית, טענת העותרים היא כי יש לפסול את הליך הקבלה לישוב כיוון שהליך זה הוא "פסול, מפלה, בלתי חוקתי ובלתי תקין". במסגרת העתירה נתבקש גם צו ביניים המופנה למשיבים ומורה להם שלא להקצות את המגרש נשוא העתירה, וכן לא לעשות בו כל פעולה אחרת לשינוי הזכויות בו, וזאת עד להכרעה בעתירה. לטענת העותרים, אי-מתן צו הביניים עלול למנוע מהם, אם תתקבל העתירה, לזכות במגרש ולהביא את העסקה לידי מימוש. לטענתם הם "לא דמיינו לעצמם את משמעות ואופי 'הליך הקבלה' אותו נדרשו לעבור" ולכן הסכמתם להליך הקבלה אינה יכולה ליתן הכשר להליך פסול ומפלה.

3.

המשיב 1, מינהל מקרקעי ישראל, השאיר את ההחלטה בבקשה לצו ביניים לשיקול דעת בית המשפט, בעוד הישוב וגב' צינמון מתנגדים. לטענת הישוב, משהסכימו העותרים לתנאי המתלה לכאורה את השלמת העסקה בהסכמת הישוב, ואף שיתפו פעולה עם הליך הקבלה בפועל, הם מושתקים מלטעון כנגד חוקיות הדרישה רק לאחר שבקשתם סורבה. לטענת גב' צינמון, מאזן הנוחות נוטה לטובת אי-מתן צו הביניים, מכיוון שצו הביניים ימנע ממנה לבצע כל פעולה לשינוי הזכויות עד שתוכרע העתירה, בעוד היא מעוניינת למכור את המגרש לאלתר, שכן היא זקוקה לכספי התמורה בהקדם בין היתר לצורך שיפוץ הדירה בה היא מתגוררת בישוב. לטענתה ישנם קונים רבים אחרים המתדפקים על דלתה.

4.

לאחר עיון בבקשה ובתגובות לה החלטתי לדחות את הבקשה לצו ביניים.

5.

העתירה מכוונת, בעיקרה, נגד החלטות מינהל מקרקעי ישראל, בעוד שצו הביניים, מכוון בעיקרו (אם לא לחלוטין), נגד גב' צינמון. מצב ייחודי זה משנה את מפת האינטרסים השגרתית שיש להביא בחשבון בעת מתן צו הביניים.

לא נעלמה מעיני טענת העותרים כי אי-מתן צו הביניים עלול למנוע את העברת המגרש אליהם אם תתקבל העתירה, אך אני סבורה, כי מאזן הנוחות נוטה בענייננו בבירור לטובת גב' צינמון. ראשית , נוכח הסכמת

הצדדים, לכאורה, להליך הקבלה, אין הצדקה למנוע מגב' צינמון לממש את זכויותיה במגרש עד שתוכרע העתירה. שנית , ענייננו שונה מעתירות אחרות שאף הן מעוררות את שאלת החוקיות והחוקתיות של הליכי הקבלה לישובים חקלאיים וקהילתיים, אליהן הפנו העותרים בבקשה (בג"ץ 3552/08 קמפלר נ' מינהל מקרקעי ישראל ; בג"ץ 8036/07 אבריק-זבידאת נ' מינהל מקרקעי ישראל ). בענייננו אין המדובר במגרש בחכירת הישוב שנכלל בתכנית הרחבה של הישוב, כבעתירות אליהן הפנו העותרים, אלא במגרש שברשות גב' צינמון החוכרת אותו ממינהל מקרקעי ישראל. לכן, שיריון המגרש לטובת העותרים עד להכרעה בעתירה לא יגרור כבעתירות האחרות עיכוב בלבד של ביצוע חלק מתכנית הרחבה, אלא יגרור מניעה מוחלטת של זכותו של האדם הפרטי (הגב' צינמון) לסחור במגרש הספציפי אותו הוא חוכר ושאותו הוא מבקש למכור.

לפיכך, בכל הנוגע לבקשה לצו ביניים ידה של גב' צינמון על העליונה.

6.

אשר להסכמה: הצדדים אינם חלוקים על כך שבין העותרים לגב' צינמון סוכם כי העסקה מותלית בהסכמת הישוב (פסקה 1.6 לתגובת גב' צינמון מיום 28.10.2008; פסקאות 8 ו-9 לתגובת העותרים לתגובת המשיבים מיום 10.11.2008). מכאן שבענייננו הליך הקבלה לישוב מקורו בהסכמת

הצדדים – שהקנו להליך הקבלה מעמד של תנאי מתלה לכאורה – ולא בהחלטה מינהלית. מכאן שהסכסוך בין העותרים לגב' צינמון הוא בעל מאפיינים אזרחיים מובהקים, ובכגון דא, ובמסגרת שיקול מאזן הנוחות, יש משקל נכבד להסכמה ולפגיעה שבמתן צו הביניים בזכויותיה הקנייניות והכלכליות של גב' צינמון המשיבה לעתירה. גב' צינמון ציינה בתגובתה כי היא מצויה במצוקה כלכלית ומעוניינת לממש את זכויותיה במגרש במהירות האפשרית ולמכור אותו "לכל צד ג' שהוא".

7.

אשר למאזן הנוחות: מקובלת עלי טענת גב' צינמון כי מתן צו הביניים יגרום לה, כחוכרת המגרש, נזק רב ומיידי, בעוד שהעותרים לא בהכרח ייהנו מהקפאת המצב, שכן אין הכרח כי בסופו של יום ייכרת בין הצדדים הסכם מחייב. אכן, הדבר תלוי במידה רבה בשאלת תוקפו של זכרון הדברים ובשאלת מעמדו של התנאי בדבר הליך הקבלה לישוב, ובכך כמובן איני נוקטת כל עמדה.

יתרה מזאת: העותרים לא הציעו מנגנון כלשהו לפיצוי גב' צינמון אם

יינתן צו ביניים ובסופו של יום תידחה העתירה. העותרים עשויים היו לקחת את הסיכון על עצמם ולשלם לגב' צינמון את התמורה המלאה למגרש, אלא שהם הסתפקו בשלב זה במתן מקדמה על סך 30,000 ש"ח בלבד, ובכך הטילו את מלוא הסיכון אם יינתן צו הביניים על גב' צינמון. בנסיבות אלה, ואפילו העותרים מעלים בעתירתם טענות מן המשפט המינהלי והחוקתי, אין הצדקה כי המשך המאבק ה"ציבורי" ייעשה "על גבו" של אדם פרטי, ובענייננו, הגב' צינמון. מינהל מקרקעי ישראל השאיר את ההחלטה בבקשה לצו ביניים לשיקול דעת, אך בחזית נמצא האדם הפרטי החוכר את המגרש והמעוניין לממש את זכויותיו.

8.

העותרים טוענים כי אי-מתן צו הביניים יפגע בזכויותיהם. אין בכך כדי להצדיק מתן צו הביניים במישור מאזן הנוחות, משום שבנסיבות שתוארו ונוכח האופי האזרחי של הסכסוך, אין לומר כי זכותם של העותרים עדיפה על זכותה של גב' צינמון.

9.

נוסף על שיקולים אלה יצוין, כי העותרים שיתפו פעולה עם הליך הקבלה לישוב, וזאת עד לשלב שבו בקשתם נדחתה, או-אז העלו את טענותיהם. יש וניתן לראות בהתנהגות זו, למצער, משום שיהוי בהגשת העתירה. יתירה מזאת: סביר להניח כי אילו ידעה גב' צינמון כי בכוונת העותרים לתקוף את תנאי הליך הקבלה אם לא תתקבל בקשתם, היא לא היתה מתקשרת עם העותרים אלא עם צד שלישי אחר שהיה מעוניין במגרש מבלי לתקוף את הליכי הקבלה.

10.

מטעמים אלה החלטתי לדחות את הבקשה לצו ביניים. ודוק: מתגובת העותרים לתגובת המשיבים עולה כי העותרים כבר שילמו לגב' צינמון סכום של 30,000 ש"ח כמקדמה על החשבון. מובן כי אם בכוונת גב' צינמון למכור את המגרש לצד שלישי להליך, או לשנות את הזכויות בנכס, עליה ליידע את הצד השלישי על ההליכים התלויים ועומדים בבית משפט זה. גב' צינמון הביעה בכתב (נספח ע/1 לעתירה) נכונות להחזיר את המקדמה שקיבלה. איני נוקטת כל עמדה בהשלכות התקשרות מסוג זה של גב' צינמון עם צד שלישי על העתירה שלפנינו, וודאי שלא על ההשלכות שיש לכך במשפט האזרחי. מכל מקום, כמפורט לעיל, אין מקום ליתן צו ביניים כמבוקש על ידי העותרים ולהקפיא את הקצאת הזכויות במגרש עד להכרעה בעתירה.

11.

אשר על כן, ובכפוף לאמור בפסקה 10 לעיל, הבקשה למתן צו ביניים נדחית.

12.

העתירה תיקבע לדיון לפני הרכב. המשיבים יגישו תגובה לעתירה עד 14 יום לפני מועד הדיון שייקבע.