בג"ץ 8260/08רמזי סלאח נ. ממשלת ישראל

לפניי בקשת העותרים לפסיקת הוצאות.

1.

עניינה של העתירה שהוגשה ביום 28.9.08 הוא בבקשת העותרים לבטל צו לתפיסת מקרקעין בשטחי הכפר אל-חאדר לצורך הקמת מקטע של גדר ההפרדה באזור גוש עציון. ביום 7.10.08, מסרו המשיבים תגובתם לבקשה לצו ביניים לפיה הם מתחייבים שלא לבצע עבודות בהתאם לצו התפיסה הנ"ל, וכי ככל שתהיה כוונה לשנות מצב דברים זה יודיעו על כך המשיבים לבית המשפט ולעותרים 15 ימים מראש. העתירה נקבעה לדיון בפני הרכב. ביום 11.6.09, הגישו המשיבים בקשה מוסכמת לביטול מועד הדיון תוך שהם מציינים כי התחייבותם עומדת בעינה וכי אין טעם מעשי בקיום הדיון. ביום 4.1.10 הודיעו המשיבים כי בשל מגבלות תקציביות ובשל צרכים אחרים דחופים יותר המונחים לפתחה של מערכת הביטחון, בניית מקטע הגדר נשוא העתירה אינה עומדת לעת הזו בסדרי העדיפויות הביטחוניים, וכי מערכת הביטחון מתחייבת למסור לעותרים הודעה של 45 ימים מראש בטרם תחל בעבודות למימוש צו התפיסה. לפיכך, התבקשה מחיקת העתירה. העותרים הסכימו למחיקת העתירה תוך שהם עומדים על פסיקת הוצאות לטובתם. ביום 6.1.10 נמחקה העתירה וכעת מונחת לפניי בקשת העותרים לפסיקת הוצאותיהם. המשיבים מתנגדים לבקשה, ולחלופין טוענים כי בנסיבות העניין ראוי לפסוק הוצאות בשיעור נמוך.

2.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמכלול החומר שבתיק, באתי למסקנה כי יש מקום לחיוב המשיבים בהוצאות העותרים. כידוע, אמות-המידה החלות על העניין נקבעו בבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1993). בהתאם לאמות מידה אלה יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה מלכתחילה; האם העותר מיצה הליכים טרם הגשת העתירה; האם העתירה הוגשה בשיהוי; והאם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד . לאחרונה, הבהרתי כי אם העותר קיבל את הסעד לו עתר – במלואו או בעיקרו – ואין טענה בדבר אי מיצוי הליכים או שיהוי בהגשת העתירה, כי אז קמה חזקה לטובת העותר לפיה העתירה שהגיש היתה מוצדקת. משמעות הדבר הינה כי הנטל עובר למדינה להוכיח כי לא התקיימה הצדקה להגשת העתירה מלכתחילה או כי לא התקיים קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד (לחזקה האמורה ולטעמיה, ראו: בג"צ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים (לא פורסם, 21.4.2010)).

3.

בנסיבות העניין, המשיבים אינם חולקים כי העותרים קיבלו את עיקר הסעד לו עתרו, במובן זה שהמדינה הצהירה כי תימנע לעת הזאת מבניית מקטע גדר ההפרדה נשוא העתירה. אין לפניי טענה בדבר אי מיצוי הליכים או

שיהוי בהגשת העתירה. משכך, קמה החזקה עליה עמדתי בפסקה 2 לעיל, והנטל על המשיבים לסתור אותה. לא שוכנעתי כי המשיבים עמדו בנטל זה. אשר לצידוק בהגשת העתירה מלכתחילה - מרכז הכובד בהקשר זה מצוי בשאלה האם מנקודת מבטו של עותר סביר, הגשת העתירה הייתה נחוצה והכרחית (ראו: בג"צ 3530/09 חיימוביץ נ' הרשות המוסמכת לפי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 25.10.2009)). בנסיבות המקרה דנן, התשובה לשאלה זו חיובית.

טרם הגשת העתירה פרטו העותרים בפני המשיבים את טעמי התנגדותם לחוקיות תוואי הגדר, ואף טענו כי אין לממש את צו התפיסה עד למתן פסק דין בעתירות העקרוניות בדבר גדר ההפרדה בגוש עציון (בג"ץ 11779/05). במכתב התשובה מטעם המשיבים מיום 6.7.2008 נדחו השגותיהם של העותרים. במכתב נאמר, בין היתר, כי צו הביניים ביחס למקטע הנדון הוסר, וכי אין לקבל את טענת העותרים לפיה צו התפיסה אינו רלוונטי. מדברים אלה השתמע כי לא היתה בכוונת המשיבים אותה עת להשהות את מימוש צו התפיסה. המשיבים אף סרבו למסור לעותרים התחייבות – אותה מסרו רק לאחר הגשת העתירה – בדבר הימנעות לעת הזאת ממימוש צו התפיסה ומהקמת מקטע הגדר. משכך, קמה הצדקה מבחינת העותרים להגשת העתירה.

אשר לזיקה שבין הגשת העתירה לקבלת הסעד – לטענת המשיבים, העתירה נמחקה לא בשל הטעמים אותם העלו העותרים בעתירתם (ובהם חוסר חוקיות צו התפיסה והצורך להמתין להכרעה בעתירות העקרוניות), אלא בשל שיקולים אחרים הנוגעים לסדרי עדיפויות ביטחוניים ותקציביים. עם זאת, לא שוכנעתי כי המשיבים הצליחו לשלול את האפשרות כי הגשת העתירה תרמה – ולו באופן חלקי ובמידה מסויימת – לבחינת צו התפיסה במקטע הגדר נשוא העתירה, ולגיבוש החלטת המשיבים לפיה אין לפעול למימוש צו התפיסה בעת הנוכחית. זאת, אף אם החלטת המשיבים לגופה התקבלה מטעמים אחרים ביחס לאלה אותם העלו העותרים בעתירתם. יוער כי במקרה אחר שנסיבותיו דומות, ראה בית-משפט זה לפסוק הוצאות לטובת העותרים (ראו והשוו: בג"ץ 9919/05 מועצת סוחארה שרקיה נ' שר הבטחון (לא פורסם, 11.8.09), שם נפסקו לטובת העותרים הוצאות בשיעור של 10,000 ש"ח. באותו מקרה דובר בשתי עתירות גדר שנמחקו בהסכמת הצדדים לאחר שהמדינה הציגה עמדה דומה לזו שהוצגה בעתירה שבכותרת. בנסיבות אותו עניין, התקיימו דיונים לפני בית המשפט ואף ניתן בעתירות צו על-תנאי טרם מחיקתן).

4.

אשר לשיעור ההוצאות במקרה דנן - המדובר בעתירה שאינה מורכבת, אשר בעקבותיה לא הוגשו כתבי בית דין נוספים. ההליך הסתיים עוד בטרם החל להתברר, ובלא שהיה צורך בקיום דיון. בהתחשב במכלול השיקולים האמורים, ובשים לב להעדר טיעון מצד העותרים לעניין שיעור ההוצאות, ישלמו המשיבים לעותרים הוצאות משפט בסך 500 ש"ח וכן שכר-טרחת עורך-דין בסך 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.