בג"ץ 4858/14מיכאל ויקטור רלף נ. משרד הפנים

לפניי בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות, וזאת בעקבות מחיקתה של העתירה שבכותרת ללא הכרעה שיפוטית לגופם של דברים. המשיב מתנגד לבקשה. בפתח הדברים אציין כי הטיפול בבקשה זו התעכב ועם הצדדים הסליחה.

עניינה של העתירה בבקשת העותרים להורות למשיב להעניק אזרחות ישראלית לעותר 1. הבקשה לקבלת אזרחות הוגשה על ידי העותר 1 ביום 30.5.2012, ואילו העתירה הוגשה ביום 9.7.2014, למעלה משנתיים ימים לאחר מכן. אין חולק כי עד למועד הגשת העתירה לא קיבל המשיב החלטה בבקשה. ביום 19.11.2014 עדכן המשיב כי וועדה לשכתית מטעמו עתידה לדון בבקשה ולקבל החלטה בתוך פרק זמן קצר, ואילו ביום 8.12.2014 הגיש המשיב הודעת עדכון נוספת ולפיה לאחר בחינת הבקשה הוחלט להעניק לעותר 1 אזרחות ישראלית ועל כן העתירה התייתרה ודינה להימחק.

על רקע האמור נמחקה העתירה, ובהמשך לכך הגישו העותרים בקשה לפסיקת הוצאות. במסגרת הבקשה הדגישו העותרים כי העתירה הוגשה לאחר תקופת המתנה ממושכת להחלטת המשיב, במהלכה פנו למשיב מספר רב של פעמים. לטענתם, הסעד ניתן להם בעקבות הגשת העתירה, מה גם שמדובר בעתירה מוצדקת שכן אלמלא הגשתה יש להניח שהעותר 1 היה "עדיין מחוסר אזרחות בישראל". העותרים ביקשו כי ההוצאות אשר ייפסקו יהיו בשיעור ריאלי, ובהקשר זה צירפו חשבוניות בסכום מצרפי של כ-23 אלף ₪. המשיב מצדו טען כי משך זמן הבדיקה היה סביר וזאת בשים לב למידע עובדתי מסוים אשר התקבל אצלו ואשר חייב ביצוען של בדיקות מעמיקות. עוד טען המשיב, כי לכל אורך תקופת ההמתנה עודכן העותר 1 על כך שבקשתו מצויה בטיפול, וכי אין קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין ההחלטה להעניק לעותר 1 אזרחות ישראלית.

מששקלתי את טענות הצדדים על רקע אמות המידה אשר נקבעו בפסיקה בכגון דא ( בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1994); בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים (21.4.2010)) ), סבורני כי דין הבקשה להתקבל.

כאמור לעיל, העתירה הוגשה לאחר חלוף למעלה משנתיים ימים מיום הגשת בקשת ההתאזרחות. עיון בעתירה, על נספחיה, מעלה כי במהלך תקופה זו פנו העותרים למשיב שוב ושוב בנוגע לבקשתם. ודוק: עוד ביום 30.1.2013, כשנה וחצי עובר למועד הגשת העתירה, הודיעה נציגת המשיב לבא כוח העותרים כי היא מודעת למשך הטיפול ועורכת מעקב יום יומי בעניין (נספח יא' לעתירה); ואילו ביום 11.8.2013, כאחד עשר חודשים עובר למועד הגשת העתירה, הודיעה נציגת המשיב לבא כוח העותרים כי המשיב יחיש את הטיפול בבקשה וימסור הודעה לעניין תוצאות הטיפול בהקדם (נספח כא' לעתירה). בנסיבות אלו, דומני כי לא ניתן לחלוק על כך שהתקיימה בענייננו הדרישה למיצוי הליכים, ולמעשה אף המשיב אינו טוען במפורש אחרת.

כידוע, משהעתירה הסתיימה במתן הסעד המבוקש קמה חזקה לטובת העותרים ולפיה היא הייתה מוצדקת. משמעות הדבר היא כי הנטל עובר למשיב להוכיח שלא התקיימה הצדקה להגשת העתירה או שלא התקיים קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד (פרשת איוונוב לעיל, פיסקה 5). בנסיבות העניין איני סבור כי המשיב עמד בנטל האמור. זאת ואף זאת: אפילו הייתי מניח לטובת המשיב כי אפשר שמתעורר ספק לגבי השאלה האם העתירה היא שהובילה לקבלת הסעד המבוקש, לא היה בכך כדי להועיל לו. הטעם לכך הוא, שכפי שנפסק לא אחת, "לעיתים, אי קבלת מענה ענייני על-אף פניות חוזרות ונשנות לרשות הרלוונטית, יצדיק כשלעצמו את הגשת העתירה ואת חיוב המשיבים בהוצאות העותרים בגין כך, וזאת גם אם לא הוכח כי הגשת העתירה היא שהובילה לקבלת הסעד העיקרי שהתבקש במסגרתה" (בג"ץ 7505/10 ראש מועצת הכפר חרבתא בני-חארת נ' המפקד הצבאי (25.7.2011), פיסקה 4 והאסמכתאות הנזכרות שם). דברים אלו יפים לענייננו.

באשר לשיעור ההוצאות: יש ליתן משקל לכך שהסעד ניתן לעותרים זמן לא ארוך לאחר הגשת העתירה, מבלי שהיה צורך בהגשת כתבי טענות נוספים מלבד כתב העתירה או בקיום דיון לפני הרכב שופטים. עוד יש להביא בחשבון את היקף ההליך ואת העובדה שמדובר בעתירה שאינה מן המורכבות ביותר. העותרים צודקים אמנם כי שיעור ההוצאות הריאליות אכן מהווה, ככלל, נקודת מוצא בפסיקת הוצאות, ואולם בד בבד מוטל עליהן הנטל להראות כי ההוצאות שהוצאו היו סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך, בהתחשב בכלל נסיבות העניין (בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא (30.6.2005)). בענייננו לא הורם נטל זה, ודי לציין כי הבקשה לפסיקת הוצאות לא כללה פירוט באשר לבסיס החיוב בשכר טרחה, היקף העבודה שהושקעה ומהותה המדויקת של העבודה מושא החשבוניות, ואף לא צורף לבקשה הסכם שכר טרחה. על רקע זה לא ראיתי לפסוק את מלוא הסכום שהתבקש על ידי העותרים (השוו, בג"ץ 5260/08 חברת לרום בי"ח שיקומי בע"מ נ' הוועדה הציבורית לקביעת ייעודם של עזבונות לטובת המדינה (5.11.2009)).

אשר על כן ובשים לב למכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין, רואה אני לחייב את המשיב בהוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ובשכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪.