בג"ץ 1359/12 אפרים הר שמש נ. רפ"ק חמוטל סבג

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות מטעם העותר.

1.

עניינה של העתירה שבכותרת הוא בבקשת העותר כי בית-משפט זה יורה למשיבה 1 - קצינה ביחידה לתלונות הציבור במטה הארצי של משטרת ישראל (להלן גם: יחידת התלונות ) - להשיב לפניות בא-כוח העותר בנוגע לתלונה שהגיש בשם מרשו כנגד המשיב 4 שהינו קצין משטרה.

2.

אין חולק בין הצדדים כי פנייתו הראשונה של בא-כוח העותר ליחידה לתלונות הציבור של משטרת ישראל, זכתה לתשובה במכתב מיום 24.11.2011, שנשלח לבא-כוח העותר ביום 11.12.2011 באמצעות הפקסימיליה. בהתייחס לאמור באותו מכתב תשובה, שב ופנה בא-כוח העותר ליחידת התלונות במכתב מיום 12.12.2011 (להלן: הפנייה השנייה ). לטענת בא-כוח העותר, מכתב הפנייה השנייה מטעמו נשלח ליחידה לתלונות הציבור במשטרת ישראל באמצעות מכשיר פקסימיליה, לאותו מספר פקס שהופיע בראש מכתב התשובה הראשון מטעם יחידת התלונות. בפנייתו השנייה, ציין בא-כוח העותר כי ברצונו להגיש ערר על התשובה שנמסרה לו, וביקש לדעת כיצד ניתן לעיין בנהלים המסדירים את סמכויותיו של קצין תלונות הציבור ודרכי בירור התלונה על-ידו. עוד ביקש בא-כוח העותר לקבל לידיו את החלטת המשיב 3 - סגן מפקד המחוז הצפוני במשטרת ישראל - אליה התייחס מכתב התשובה הראשון של יחידת התלונות לבא-כוח העותר. לבסוף, ביקש בא-כוח העותר לדעת מה הם הצעדים המשמעתיים שננקטו כנגד המשיב 4. ביום 20.12.2011 – 8 ימים לאחר משלוח מכתב הפנייה השנייה – שלח בא-כוח העותר מכתב תזכורת ליחידת התלונות במסגרתו צוין כי הפנייה השנייה מטעמו מיום 12.12.2012 טרם זכתה למענה. משחלפו כחודשיים ולא התקבל מענה לפנייה השנייה, הגיש בא-כוח העותר ביום 15.2.2012 את העתירה שבכותרת. בעתירה ביקש בא-כוח העותר להורות למשיבה 1 להשיב לפניותיו אליה.

3.

לאחר הגשת העתירה, התבקשו המשיבים להגיש תגובתם. בתגובה מטעמם טענו המשיבים כי הפנייה השנייה של העותר ליחידה לתלונות הציבור מיום 12.12.2011, לא זכתה למענה עד אותו שלב "מאחר שהיתה בהליכי בדיקה, ולאור אילוצי לו"ז של הקצינה שבטיפולה היתה הפנייה". לגופם של דברים, צוין בתגובה כי אין מניעה להעביר לעיונו של העותר לפי בקשתו את פקודת המטה הארצי העוסקת באופן הטיפול בתלונות הציבור, והיא צורפה לתגובה. עוד הובאו בתגובה פרטים לעניין הצעדים המשמעתיים שננקטו כנגד המשיב 4. לבסוף צוין כי אין להעביר לעיונו של בא-כוח העותר את החלטת סגן מפקד המחוז הצפוני בעניינו של המשיב 4 כפי שביקש, שכן מדובר במסמך פנימי. עם זאת, צוין כי תוכן ההחלטה נמסר לעותר עוד במכתב התשובה הראשון של היחידה לתלונות הציבור מיום 11.12.2012. בהתחשב בכל אלה, נטען כי העתירה במתכונתה הנוכחית התייתרה ודינה להימחק.

4.

בהתחשב באמור בתגובת המשיבים, הגיש העותר בקשה למחיקת העתירה עקב התייתרותה. בהתאם לכך, נמחקה העתירה בפסק-דיני מיום 28.5.2012, וכן הושבה לעותר אגרת בית-משפט בניכוי הסכום הקבוע בדין. כעת מונחת לפניי בקשת העותר לפסיקת הוצאות לטובתו. לטענת העותר, העתירה היתה מוצדקת שכן היחידה לתלונות הציבור במשטרת ישראל התעלמה מפניותיו אליה. עוד נטען כי העותר פעל כראוי, מיצה את כל האפשרויות שהיו פתוחות לפניו, לא הזדרז בפנייה לבית-משפט זה ואף לא השתהה. בנוסף נטען כי הגשת העתירה היא שהניעה את המשיבים להעניק לעותר את הסעדים שהתבקשו בעתירה. בהתחשב בכל אלה, נטען כי מתקיימות אמות-המידה שנקבעו בבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1994), וכי יש לפסוק הוצאות לטובת העותר. מנגד, המשיבים סבורים כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות להידחות. לטענת המשיבים, פרק הזמן שחלף בין פנייתו השנייה של בא-כוח העותר ליחידת התלונות לבין הגשת ההליך שבכותרת - כחודשיים - אינו פרק זמן שיש בו כדי להצדיק את הגשת העתירה. זאת, בין היתר - כך נטען - בשים לב לעומס המוטל על היחידה לתלונות הציבור במשטרת ישראל, כמו גם לעובדה שנדרשו בירורים עובדתיים טרם מתן מענה לפנייתו השנייה של העותר.

5.

שקלתי את טענות בעלי-הדין, לרבות את הנטען בבקשת העותר מיום 21.6.2012, על רקע מכלול החומר שבתיק, ובאתי למסקנה כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות להתקבל. אין חולק בין הצדדים כי הגשת העתירה הובילה לקבלת עיקר הסעדים שהתבקשו במסגרתה. המשיבים אינם מעלים טענה ממשית לפיה לא קיבלו לידיהם את פנייתו השנייה של בא-כוח העותר או את מכתב התזכורת שנשלח בעקבותיו. טענתם המרכזית של

המשיבים היא כי הגשת העתירה לא היתה מוצדקת. לטענתם, פרק-הזמן של כחודשיים שחלפו בין הגשת פנייתו השנייה של בא-כוח העותר ליחידה לתלונות הציבור במשטרת ישראל לבין הגשת העתירה, לא הצדיקו את הגשת ההליך שבכותרת, בשים לב לעומס העובדה המוטל על יחידת התלונות והצורך בעריכת בירורים לשם מתן מענה לפנייתו השנייה של העותר. טענה זו בעייתית בעיניי, בהתחשב בכך שהיחידה לתלונות הציבור לא טרחה לשלוח לבא-כוח העותר במשך כחודשיים עד להגשת העתירה מכתב תשובה כלשהוא – לרבות מכתב המאשר כי הפנייה השנייה התקבלה ביחידת התלונות, וכי המבוקש בה מצוי בבדיקה. בנסיבות אלה, אין בסיס לצפות מן האזרח להמתין בחוסר ודאות במשך שבועות ארוכים בלא לדעת האם פנייתו התקבלה והאם הפנייה מצויה בטיפול הרשות (ראו והשוו: סעיף 2(ג) לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958). בהתחשב בכך, ובשים לב לעובדה שהגשת העתירה הובילה לקבלת עיקר הסעד לו עתר העותר, אני בדעה כי לא עלה בידי המשיבים לשכנע בדבר אי צידקת הגשת העתירה מלכתחילה (לנטל המוטל על המשיבים בהקשר זה ראו: בג"צ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים (לא פורסם, 21.4.2011)).

6.

לשם שלמות התמונה יוער כי שאלה שהיתה עשויה להתעורר במקרה דנן נוגעת למיצוי ההליכים טרם הגשת העתירה. בנסיבות העניין, עשויה היתה לעלות תהייה האם מכתב התזכורת הבודד ששלח בא-כוח העותר ביום 20.12.2011 ליחידת התלונות כשמונה ימים לאחר שלא קיבל מענה לפנייתו השנייה, היווה ניסיון רציני לברר את עמדת הרשות בטרם הגשת העתירה (ראו והשוו: בג"צ 7505/10 ראש מועצת הכפר חרבתא בני-חארת נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית (לא פורסם, 25.7.2011)). המשיבים לא העלו טענה זו בתגובתם לעתירה, ואף לא בתגובתם לבקשה לפסיקת הוצאות. לפיכך, אינני רואה להכריע בסוגיה זו בהליך שלפניי.

7.

סוף דבר; בהתחשב בכך שהעתירה הובילה לקבלת עיקר הסעד לו עתר העותר; בשים לב להעדר טענה בדבר אי מיצוי הליכים; ובהתחשב בכך שלא עלה בידי המשיבים לסתור את החזקה כי בנסיבות העניין הגשת העתירה היתה מוצדקת; דין הבקשה לפסיקת הוצאות להתקבל. אשר לשיעור ההוצאות – העתירה לא היתה מורכבת והעניין בא אל סיומו במהירות רבה יחסית, תוך שנחסך הצורך בדיון לפני הרכב שופטים ובמתן הכרעה לגוף הדברים. עוד יצוין כי העותר לא העלה טענות ולא הביא ראיות בנוגע לשיעור הוצאותיו. בהתחשב בכל אלה, אני רואה לחייב את המשיבים בשכר-טרחת עורך-דין העותר בסך 2,500 ₪ ובהוצאות משפט לטובת העותר בסך 500 ₪.