בג"ץ 2402/06 אברהים גאבר נ. שר הפנים

לפניי בקשה מטעם העותר למחיקת העתירה ולפסיקת הוצאות.

1.

העתירה הופנתה כנגד החלטת המשיבים (מיום 9.2.2006) לדחות את בקשת העותר להתאזרחות. נטען בה כי העותר, שנולד בירושלים ומרכז חייו מאז לידתו בירושלים, הגיש בקשה להתאזרחות ביום 17.5.2005 ועבר מבחן ידע בשפה העברית, אך בקשתו נדחתה בנימוק כי לא ידע "ידיעת מה" את השפה העברית ובנימוק כי התגורר בשכונת אלראם עד סוף שנת 2003. עובר לדיון שנקבע בעתירה, הודיעו הצדדים כי הושגה ביניהם הסכמה לכך שעניינו של העותר יובא שוב לפני משרד הפנים, לצורך בחינה מחודשת. בהמשך מסרו המשיבים כי העותר הגיע למשרד הפנים במועד שנקבע ושם הוסבר לו כי עליו להמציא מסמכים התומכים בטענתו לעניין מקום מגוריו וכן עליו לשנות את כתובתו לשועפט. לדברי המשיבים, כעבור ארבעה חודשים הגיש העותר מסמכים לגבי מקום מגוריו. כן התברר כי ביום 9.12.2007 שינה העותר את כתובת מגוריו. לאחר שהועברו המסמכים הרלוונטיים ושונתה כתובתו של העותר, הודיע משרד הפנים כי ניתן לטפל בבקשה להתאזרחות, ועל העותר להגיע ללשכת מנהל האוכלוסין כדי למלא את הטפסים הנדרשים לשם כך. ואמנם, ביום 1.5.2008 הגיש העותר בקשה חדשה להתאזרחות. לאחר השלמת המסמכים הנדרשים ובחינת ידיעותיו של העותר בשפה העברית (ביום 6.10.2008), אושרה בקשתו להתאזרחות.

2.

בעקבות אישור הבקשה להתאזרחות הודיע העותר כי הוא מבקש לסיים את ההליך, תוך חיוב המשיבים בהוצאותיו. לעניין ההוצאות נטען כי היות שהבקשה המקורית להתאזרחות נדחתה בנימוק של אי ידיעת השפה העברית, והיות שהמשיבים מסכימים כיום כי העותר יודע את השפה העברית ברמה מספקת, הרי שהמשיבים גרמו לעותר הוצאות שהיו נחסכות, לו התקבלה בקשתו המקורית להתאזרחות.

3.

המשיבים סבורים כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות להידחות. המשיבים עומדים על עמדתם לפיה הסירוב לבקשה הראשונה שהגיש העותר היה כדין, מאחר שהתעורר ספק לעניין מרכז חייו של העותר וכן בשל אי ידיעתו את השפה העברית. לאחר שהצדדים הסכימו ללכת במסלול של הגשת בקשה חדשה להתאזרחות, ממילא לא היה צורך בהכרעה שיפוטית בעניין הסירוב לבקשה הראשונה של העותר. המשיבים טוענים כי גם ללא הגשת העתירה יכול היה העותר לפנות למשרד הפנים ולהגיש בקשה חדשה להתאזרחות. ההסדר שהוצע במסגרת העתירה היה הסדר פרקטי שנועד למצוא פתרון לעותר, ואין לחייב את המשיבים בהוצאות בגינו.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו ובשים לב לאמות המידה שנקבעו ב בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. על פי הכללים בהלכה הפסוקה, יש לבדוק האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו ופעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות; האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה; והאם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה. אמנם, מבחינה כרונולוגית ניתן לעותר סעד של אישור בקשת העותר להתאזרחות לאחר הגשת העתירה. ואולם, סעד זה ניתן לעותר במסגרת הגשת בקשה חדשה להתאזרחות, מבלי לקבל את טענת העותר כי סירוב הבקשה המקורית היה שלא כדין. נכונות המשיב לאפשר לעותר להגיש בקשה חדשה שעה שהעתירה תלויה ועומדת ולהסדיר את מעמדו של העותר בישראל, אין בה כשלעצמה כדי ללמד על צדקת העתירה ועל התנהלות בלתי ראויה מצד המשיב עובר להגשת העתירה, המצדיקות חיוב בהוצאות. יצוין כי המשיב לא חזר בו מעמדתו לפיה בדין סורבה בזמנו בקשת העותר בשל אי הוכחת מרכז חיים ואי ידיעת השפה העברית. כאשר העותר בא על סיפוקו ואינו עומד על קיום העתירה, אין מקום לבירור ממצה בשאלה האם סורבה הבקשה הראשונה כדין. סיכומם של דברים, לא אוכל לקבוע כי העותר הרים את הנטל לשכנע שהיה צידוק בהגשת העתירה וכי קיימת הצדקה לחייב את המשיב בהוצאות.

הבקשה לפסיקת הוצאות נדחית אפוא.