בג"ץ 5863/13 ירוק עכשיו נ. שר הביטחון

לפניי בקשת העותרת לפסיקת הוצאות, לאחר שעתירתה נמחקה לפי בקשתה ללא הכרעה לגופם של דברים.

1.ביום 28.8.2013 הגישה העותרת את העתירה שבכותרת, במסגרתה ביקשה להורות למשיבים 1-5 ליתן טעם מדוע לא ינקטו לאלתר פעולות אכיפה כנגד תחנות דלק הפועלות בלא היתר ורישוי באיו"ש, נוכח הסכנה לזיהום הסביבה ומי התהום באזור. עוד ביקשה העותרת כי יינתן צו ביניים אשר יורה על סגירה מיידית של המשיבות 6-11 שהינן תחנות דלק אשר לטענת העותרת פועלות ללא רישוי (יוער כי בהמשך ההליך, נמחקה המשיבה 11 מהעתירה לפי בקשת העותרת).

2.המשיבים 1-5 (להלן גם: המשיבים ) הגישו ביום 6.7.2014 תגובה מפורטת לעתירה, במסגרתה טענו כי דינה להידחות מחמת היותה עתירה מוקדמת. אינני רואה לעמוד על מכלול טענות המשיבים, ואסתפק בכך שאציין כי בתגובתם נכתב שעוד בטרם הגשת העתירה, החלה עבודת מטה רחבת היקף לצורך קביעת קריטריונים לאכיפת הדין בנוגע לתחנות דלק בלתי מוסדרות באיו"ש, וכי "... כחלק מעבודת מטה זאת, שמו להן רשויות האזור למטרה, לבחון הן את דרכי הפעולה כלפי תחנות דלק בלתי מוסדרות (בהקשרים של סמכויות ומנגנוני אכיפה), והן את דרכי תעדוף האכיפה... " (פסקה 19 לתגובה). עוד נטען כי יש צורך למפות את עשרוֹת תחנות הדלק הפועלות באיו"ש, וליצור מסד נתונים עובדתי שיאפשר את המשך עבודת המטה בעניין. בהתחשב בכל אלה, נטען כי אין מקום להידרש לעתירה בטרם הגיעה עבודת המטה אל סיומה, ולפיכך דינה להידחות.

בדיון הראשון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 16.7.2014, ראה בית-משפט זה (כב' השופטים ס' ג'ובראן, א' שהם וד' ברק-ארז) לעקוב אחר התקדמות עבודת המטה באמצעות הגשת הודעת עדכון מצד המשיבים. בית-המשפט הוסיף וקבע בהחלטתו כי לפי תוכנה של הודעת העדכון, יוחלט בדבר אופן המשך הטיפול בעתירה.

בהמשך הדרך, לאחר הגשת מספר הודעות עדכון ותגובות על-ידי הצדדים ולאחר קיום ישיבה נוספת במעמד הצדדים ביום 26.10.2015, הגישו המשיבים ביום 10.1.2016 הודעת עדכון מטעמם (להלן: הודעת העדכון האחרונה ). בהודעה האמורה נכתב כי הושלם מכרז לאיתור שירותי ייעוץ סביבתי בתחום תחנות הדלק עבור המינהל האזרחי, ונבחר זוכה. עוד צוין כי חלה התקדמות משמעותית במיפוי תחנות הדלק הקיימות באזור, וכי המינהל האזרחי הקצה משאבים לצורך השלמת המיפוי. נמסר כי כאשר המיפוי יסתיים, יועברו הנחיות ליועץ הסביבתי לגבי הבדיקות שיש לבצע בנוגע לתחנות הדלק באיו"ש.

בעקבות הודעת עדכון זו, הגישה העותרת ביום 20.1.2016 בקשה מטעמה למחיקת ההליך שבכותרת ולפסיקת הוצאות לטובתה. בבקשתה ציינה העותרת כי השלמת הליכי המכרז לבחירת יועץ סביבתי, וכן ההתקדמות שחלה בעבודת מיפוי תחנות הדלק, מהווים צעד משמעותי מצד הרשות בדרכה לאכיפה כנגד הזיהום הסביבתי אשר בעטיו הוגשה העתירה עוד בשנת 2013. צוין כי "משהחלה הרשות בביצוע פעולה אקטיבית למתן הסעד, אין להעמיד את בית המשפט הנכבד כשמרטף, וניתן להניח כי הרשות תמשיך ותבצע כראוי את פעולתה". לפיכך, התבקשה מחיקת העתירה תוך פסיקת הוצאות לדוגמה לזכות העותרת בסך 20,000 ש"ח.

ביום 24.1.2016 מחק כב' הרשם גלעד לובינסקי את העתירה לבקשת העותרת, והורה למשיבים להגיש תגובתם לבקשה לפסיקת הוצאות. תגובה זו הוגשה, ובמסגרתה פירטו המשיבים את טעמי התנגדותם לבקשה שלפניי.

3.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים על רקע מכלול החומר שבתיק ועל רקע פסיקתו של בית-משפט זה, באתי למסקנה כי דין בקשת העותרת לפסיקת הוצאות להתקבל. כידוע, אמות-המידה העקרוניות לבחינת בקשה לחיוב המדינה בהוצאותיו של עותר שביקש למחוק את עתירתו ללא הכרעה שיפוטית לגוף העניין, נקבעו בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1994). בהתאם לאמות מידה אלה, יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה מלכתחילה; האם העותר מיצה הליכים טרם הגשת העתירה; האם העתירה הוגשה בשיהוי; והאם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד, קרי- האם העתירה הניעה את המשיבים להעניק לעותר את הסעד שהתבקש בעתירה, או את עיקרו.

4.במקרה דנן, אף שבקשת העותרת לסגירתן של תחנות הדלק המשיבות 6-10 לא נענתה, הרי עיקר הסעד לו עתרה העותרת במישור העקרוני - נקיטת פעולות אכיפה כנגד תחנות דלק הפועלות בלא היתר ורישוי באיו"ש - קוּדם, וזאת באמצעות הצעדים עליהם עמדו המשיבים בהודעת העדכון האחרונה מטעמם כמפורט בפסקה 2 לעיל. המשיבים לא העלו בתגובתם לפניי טענה בדבר העדר מיצוי הליכים או שיהוי בהגשת העתירה. בהתחשב בכך, קמה חזקה לפיה הגשת ההליך הייתה מוצדקת. על המשיבים הנטל לסתור חזקה זו, ולהוכיח כי לא התקיימה הצדקה להגשת העתירה מלכתחילה, או כי לא התקיים קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד (ראו: בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים (21.4.2010)).

5.טענתם המרכזית של המשיבים בתגובתם לפניי הייתה כי הצעדים שפורטו בהודעת העדכון האחרונה מטעמם, לרבות עבודת המטה בכללותה, ננקטו בלא קשר להגשת העתירה. בהתייחס לטענה זו, אומר שתיים:

ראשית , לא ניתן לשלול כי פניותיה המוקדמות החוזרות ונשנות של העותרת אל המשיבים במשך שלוש שנים טרם הגשת העתירה (וזאת כחלק מחובת מיצוי ההליכים), תרמה לתחילתה של עבודת המטה עובר להגשת ההליך שבכותרת (ראו למשל: נספחים י"ב ו- י"ג לעתירה). מכל מקום, מאחר שלשיטת העותרת לא חלה התקדמות משמעותית בטיפול בסוגיות נשוא העתירה בחלוף שלוש שנים מעת פניותיה החוזרות ונשנות אל המשיבים, אני בדעה כי העתירה הייתה בגדר צעד מוצדק בראייה סבירה נכון למועד הגשתה (ראו השוו: בג"צ 3416/05 חדד נ' שרת המשפטים

(16.5.2005)).

שנית , גם בהנחה שהמשיבים החלו בבחינת פעולות אכיפה ופיקוח (בין היתר באמצעות עבודת מטה מקיפה) בטרם הוגשה העתירה, לא ניתן להתעלם מן התמונה הכוללת של השתלשלות העניינים לאחר הגשת ההליך. נקודת המוצא בהקשר זה היא כי בית-המשפט לא דחה את העתירה - חרף בקשת המשיבים לעשות כן - והעתירה נמחקה רק לאחר שהעותרת ביקשה זאת בעקבות הודעת העדכון האחרונה מטעם המשיבים. כפי שפורט לעיל, במשך התקופה בה הייתה העתירה תלויה ועומדת, הורה בית-המשפט על הגשת הודעות עדכון באמצעותן עקב אחר התקדמות פעולות המשיבים במישור האכיפה והפיקוח על תחנות הדלק באיו"ש, וזאת עד להגשתה של הודעת העדכון האחרונה והצעדים שפורטו בה. בנסיבות אלה, לא ניתן לשלול כי הגשת העתירה החישה או לכל הפחות קידמה את הטיפול בסוגיות הנדונות במסגרתה.

ודוק, לא נעלמה מעיניי טענת המשיבים לפיה על-אף שהעתירה עצמה הופנתה כלפי תחנות דלק בבעלוּת פלסטינית, הרי המדינה הייתה מחויבת על-פי עקרון השוויון לבחון את המורכבות הסביבתית והתכנונית של כלל תחנות הדלק הפועלות בשטח C , הן בבעלות ישראלית והן בבעלות פלסטינית. עקב כך, מקובלת עליי טענת המשיבים לפיה נדרשה עבודת מטה מעמיקה ומורכבת שחייבה זמן, משאבים ושיתוף פעולה בין גורמים שונים. בלא להתעלם מן המורכבות הנטענת של עבודת המטה שתרמה להתמשכות ההליכים, ואף שאותה עבודת מטה החלה טרם הגשת ההליך, הרי בנסיבות העניין אני בדעה כי הגשת העתירה, הדיונים בה, והחלטות בית-המשפט בדבר הגשת הודעות עדכון ומעקב אחריהן, תרמו להתקדמות מכלול הטיפול בסוגיות נשוא העתירה. בנסיבות אלה, יש מקום לחייב את המשיבים בהוצאות העותרת בגין הגשת ההליך וניהולו (ראו והשוו: בג"ץ 10954/02 כרמל מושב שיתופי בע"מ נ' ראש המנהל האזרחי ביהודה ושומרון

(10.3.2013)).

6.אשר לשיעור ההוצאות - מחד גיסא , יש להתחשב בכך שהעתירה הגיעה לסיומה בחלוף למעלה משנתיים מעת הגשתה, לאחר שהוגשו בתיק מספר הודעות ותגובות, ולאחר שהתקיימו שני דיונים לפני הרכב שופטים. כל אלה משפיעים על הערכת שיעור ההוצאות הריאליות והסבירות בנסיבות העניין. מאידך גיסא , יש ליתן משקל לעובדה שההליך הסתיים בסופו של דבר ללא צורך בהכרעה שיפוטית. עוד יש להתחשב בכך שהעותרת לא הציגה ראיות לעניין שיעור הוצאותיה, לרבות לעניין שכר הטרחה, מלבד כרטסת כללית של הנהלת חשבונות. כמו כן, לקחתי בחשבון כי הסעדים להם עתרה העותרת לא הושגו במלואם. על רקע כל אלה, לא ראיתי לפסוק את מלוא הסכום שהתבקש על-ידי העותרת.

7.בהביאי בחשבון את מכלול השיקולים עליהם עמדתי, אני רואה לקבוע כי המשיבים 1-5 יישאו בשכר-טרחת באי-כוח העותרת בהליך שבכותרת בסך של 5,000 ₪ ובהוצאות משפט בסך 2,000 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום המצאת החלטתי זו ועד יום התשלום בפועל.