בג"ץ 5088/12 מוסטפא עוויס נ. שר הפנים

העתירה נמחקה לבקשת העותרים ללא הכרעה שיפוטית לגופם של דברים, ונותרה על הפרק בקשת העותרים לחיוב המשיבים בהוצאותיהם.

1.עניינה של העתירה בבקשת העותרים להורות למשיבים להיעתר לבקשתם להתאזרחות ולקביעת נהלים למתן מענה בתוך פרק זמן סביר לבקשות להתאזרחות המוגשות להם. כארבעה חודשים לאחר הגשת העתירה וטרם שהוגשה תגובת המשיבים לגופה, הודיעו העותרים כי קיבלו תעודות התאזרחות ועל כן הדיון בעתירה התייתר, ובהתאם העתירה נמחקה והאגרה (בניכוי הסכום הנקוב בפרט 33 לתוספת לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007) הושבה לידי העותרים.

בבקשה לפסיקת הוצאות שהגישו העותרים בהמשך לכך הדגישו כי בקשתם להתאזרחות הוגשה עוד ביום 21.8.2011 וכי המתינו תקופה ארוכה ושלחו מספר לא מבוטל של תזכורות טרם שהגישו את העתירה (אשר הוגשה ביום 28.6.2012), ומכאן כי העתירה היא שהובילה למתן הסעד וכי מיצו הליכים כדבעי.

המשיבים הותירו את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט, אך ציינו כי ראוי לפסוק הוצאות בשיעור נמוך וזאת בשים לב לעובדה שמדובר בעתירה שאינה מורכבת ושנסתיימה זמן קצר לאחר הגשתה ומבלי שהתקיים דיון; לכך שהאגרה הושבה לידי העותרים; ולעומס הרב המוטל על לשכת רשות האוכלוסין במזרח ירושלים, בין היתר נוכח העובדה שהבדיקות אותן עליה לערוך לצורך בחינת בקשות דוגמת הבקשה שהגישו העותרים אורכות זמן.

2.כעולה מן האמור המשיבים עצמם אינם מתנגדים לחיובם בהוצאות והותירו את הדבר לשיקול דעת בית המשפט, ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבפניי הגעתי לכלל מסקנה כי בשים לב לפרק הזמן הארוך בו לא ניתן כל מענה ענייני לבקשה שהגישו העותרים חרף מספר תזכורות אשר נשלחו בעניין טרם הגשת העתירה (כעשרה חודשים, והשוו

בג"ץ 2366/12 מטר נ' משרד הפנים - לשכת רישום האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול , פסקה 5 (18.11.2012)), ובהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה (ראו: בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217 (1993); בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים , פסקה 5 (21.4.2010)), דין הבקשה לפסיקת הוצאות להתקבל. יצוין בהקשר זה כי המשיבים עצמם לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי הגשת העתירה לא היתה מוצדקת או כי לא התקיים קשר סיבתי בין הגשתה ובין קבלת הסעד.

3.אשר לשיעור ההוצאות - בהקשר זה אכן יש ליתן משקל לעובדה שהסעד ניתן לעותרים מבלי שהיה צורך בקיום דיון לפני הרכב שופטים ונחסך הצורך בהכרעה לגופם של דברים, כמו גם לעובדה שמדובר בעתירה שאינה מן המורכבות ביותר. כמו כן, העותרים לא הציגו כל טענה לגבי הוצאותיהם בפועל, וממילא גם לא הציגו תשתית ראייתית לביסוס טענה בעניין. בשים לב לכל אלה, ולאחר עיון במסמכים שבתיק, החלטתי כי יש לחייב את המשיבים בשכר טרחת עורך-דין של העותרים בסך של 3,000 ש"ח ובהוצאות משפט בסך של 500 ש"ח. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.