בג"ץ 2359/13 עומר יאסין רזק יאסין נ. המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית

בפניי בקשת העותרים לפסיקת הוצאות לאחר שהעתירה נמחקה לבקשתם משניתן להם הסעד העיקרי לו עתרו - מתן היתר כניסה למרחב התפר לעותר 1 לצורך עיבוד אדמות משפחתו.

אין חולק כי לעותר 1 הונפק היתר כניסה כאמור שבוע לאחר הגשת העתירה (התקף לשלושה חודשים), אך העותרים והמשיב - המתנגד לבקשה ואף עותר לחיוב העותרים בהוצאות בגין הגשתה - חלוקים בשאלה האם יש לקבוע כי הסעד ניתן לעותר 1 בעקבות הגשת העתירה או במנותק ממנה (וראו בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217 (1993)).

ראשית קיימת מחלוקת בין הצדדים באיזה מועד הועברה בקשתו של העותר 1 למת"ק הישראלי (האם ביום 3.2.2013, כטענת העותרים, או "לכל המוקדם" ביום 10.3.2013, כטענת המשיב). ואולם גם מבלי להכריע במחלוקת זו ואף אם אניח כי המשיב הרים את הנטל להוכיח כי לא התקיים קשר סיבתי בין הגשת העתירה ובין קבלת הסעד (לעניין הנטל המוטל על המשיב בהקשר זה ראו בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים , פסקה 5 (21.4.2010)) - וזאת נוכח לוחות הזמנים אשר הציג המשיב - לפיהם הבקשה הועברה לאבחון גורמי הבטחון ביום 26.3.2013; ביום 9.4.2013 (שישה ימים לאחר הגשת העתירה) התקבלה עמדת גורמי הבטחון;

וביום 10.4.2013 הונפק לעותר 1 היתר כניסה - איני סבורה כי הרים הוא את הנטל להוכיח כי בראייה סבירה ואובייקטיבית לא התקיימה הצדקה להגשת העתירה, במועד בו הוגשה.

זאת שכן גם לשיטת המשיב הבקשה הועברה למת"ק הישראלי ביום 10.3.2013 או בסמוך לכך, ורק ביום 26.3.2013, דהיינו כשבועיים לאחר מכן, הועברה הבקשה לאבחון גורמי הבטחון. זאת חרף העובדה שהמשיב עצמו ציין בתגובתו כי על פי הנהלים יש ככלל להשיב לבקשות בתוך שבועיים. אמנם לטענת המשיב הודיע למשרד הקישור הפלסטיני על עיכוב הטיפול בבקשות הדורשות איבחון בטחוני על פי אותם הנהלים (אם כי לא צוין באיזה מועד נעשה כן), אך לעיכוב הראשוני בהעברת הבקשה לאישור גורמי הבטחון לא ניתן כל הסבר. כמו כן, משפנו העותרים למשיב בבקשות לקבלת תשובה לבקשת ההיתר דומה כי בנסיבות המתוארות ראוי היה שיעדכנם כי הודיע על עיכוב בטיפול בבקשות כאמור. לכך אוסיף כי איני סבורה שהעובדה שהעותרים לא המתינו לתשובתו של קצין פניות הציבור אליו פנו ביום 3.3.2013, חודש לפני הגשת העתירה, עולה כדי אי מיצוי הליכים, כטענת המשיב.

הנה כי כן, גם אם נקבל את מועד הגשת הבקשה שצויין בתגובת המשיב כנקודת מוצא, דומני כי על יסוד הנסיבות המשתקפות מטיעוני הצדדים לא עלה בידי המשיב לסתור את ההנחה הקמה נוכח מתן הסעד, ולפיה העתירה שהגישו העותרים היתה מוצדקת עת הוגשה, ויוזכר כי אי קבלת מענה ענייני על-אף פניות חוזרות ונשנות לרשות הרלוונטית עשוי במקרים מסוימים להצדיק, כשלעצמו, את הגשת העתירה ואת חיוב המשיבים בהוצאות (השוו בג"ץ 10239/03 זלצר נ' שר הפנים (30.5.2004)).

יחד עם זאת לעניין שיעור ההוצאות יש ליתן משקל לעובדה שכפי שציינתי נוכח לוחות הזמנים שהציג המשיב לא ניתן לשלול את הטענה כי הסעד ניתן לעותר 1 במנותק מהגשת העתירה, ומכל מקום ניתן הוא כשבוע לאחר הגשתה כך שלא נדרשה הכרעה לגופם של דברים. כמו כן, העותרים לא ציינו מה היו הוצאותיהם בפועל, וממילא גם לא הציגו תשתית ראייתית לביסוס טענה בעניין, ובשים לב לכל אלה, ולאחר עיון במסמכים שבתיק, החלטתי כי יש לחייב את המשיבים בשכר טרחת עורך-דין של העותרים בשיעור מתון של 1,500 ש"ח ובהוצאות משפט בסך של 500 ש"ח (ויצוין כי האגרה הושבה לידי העותרים בניכוי הסכום הנקוב בפרט 33 לתוספת לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007). סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.