בג"ץ 2705/01 איגוד קציני בטיחות מקצועיים בתעבורה נ. שר התחבורה

בפניי בקשה לחייב את העותר בהוצאות ההליך שבכותרת.

1.בעתירה שבכותרת עתר העותר לכך שיבוטל פטור שנתן משיב 2 לחברות הסעה המפעילות רכב סיור שמספר מקומות הישיבה בו אינו עולה על 14, מחובתן על פי דין להעסיק קצין בטיחות בתעבורה. לכתחילה, משיבות 3, חברות רכב אשכול, לא היו צד לעתירה. בשלב מסויים, פנה העותר בבקשה לצרפן להליך, כמשיב פורמלי. משיבות אלה הן צד דרוש לעניין, באשר הפטור נשוא העתירה ניתן להן. בקשה זו הוגשה ביום 5.6.01. בית המשפט נעתר לבקשת הצירוף, ובעקבות זאת משיבות אלה הגישו תגובה מטעמן לתיק.

בעקבות דיון שהתקיים ביום 6.8.01, בו יוצגו משיבות 3, הועלתה בהחלטת בית המשפט אפשרות של העסקת קצין בטיחות ביותר ממפעל אחד. פירושה של ההצעה הוא בטול הפטור שניתן לכתחילה ואשר היה נשוא העתירה.

ביום 6.9.01, הודיעו משיבים 1 ו- 2 על החלטתם לקבל את ההצעה האמורה. בעקבות זאת, הודיעו משיבות 3 כי אינן מסכימות להצעה האמורה (13.9.01). אחרי כן, הודיע העותר כי הוא חוזר בו מן העתירה, לאחר שהגיע להסדר מוסכם עם משרד התחבורה. במצב זה הודיעו משיבות 3 ביום 21.9.01 כי הן לא מסכימות להסדר שגובש, אך הן מכירות בכוחן המוגבל להותיר את העתירה על כנה בניגוד לרצון העותר (סעיף 3). עם זאת, הן עמדו על דרישתן להוצאות בעקבות זאת נמחקה העתירה. העתירה נמחקה לבקשת העותר. עתה נותר להכריע בשאלת ההוצאות.

2.אין מחלוקת כי משיבות 3 נשאו בהוצאות עקב ההליך שבכותרת וצירופן כמשיבות בו. זימונן כ"משיב פורמלי" בלבד אינו משנה מעובדה זו. "משיב פורמלי הוא מי שמציינים אותו בתביעה או בעתירה, ליתר בטחון, כי מן הראוי שיידע על ההליך ממנו הוא עשוי להיות מושפע. כדי שיוכל להגיב על כך לפי שיקולו. הוא איננו חייב להגיב, אך אם לא הגיב וניתן פסק דין הוא מחוייב על פיו ככל צד אחר להליכים" (דברי הנשיא שמגר בבג"ץ 5711/91 פורז נ' יו"ר הכנסת פד מו(1) 299 בפסקה 6 לפסק הדין). אכן, עילת צירופן של משיבות 3 להליך נעוצה בכך, שלהליך השלכה ישירה עליהן. אין מדובר במשיב פורמלי אשר אין לו ענין מעשי בהליך וכל תכלית צרופו היא שתוצאת ההליך תהיה מעשה בית דין כלפיו (ראו, למשל, ע"א 566/89 שטיין נ' סופר פ"ד מז (4) 167, בפסקה 17 לפסק הדין). לכן, אף שלא נתבקש כל סעד מאת משיבות 3, גרם צירופן של משיבות 3 להליך להוצאות בהן נשאו.

3.עם זאת, בכך אין כדי להביא בהכרח לחיוב העותר בהוצאות אלה. יש לבחון, האם חרף מחיקת ההליך, לא עולה מנסיבות העניין כי היה צידוק להגשתו. בחינה זו נעשית בהכרעה האם יש לזכות עותר בהוצאות מקום בו נמחקה עתירתו (ראו בג"ץ 842/93 נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון פ"ד מח(4) 217) . היא רלוונטית גם כאשר מבוקש להשית על עותר הוצאות מקום בו עתירתו נמחקה. הטעם לכך פשוט. כאשר העתירה נמחקת בשל השגת הסעד המבוקש (בעיקרו או במלואו) שלא על ידי הכרעה שיפוטית, וכאשר העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד, מצבו של העותר אינו צריך להיות שונה, לעניין ההוצאות, ממצבו של עותר אשר זכה בסעד (בעיקרו או במלואו) על בסיס הכרעה מנומקת של בית המשפט. המבחן אינו פורמאלי, כי אם מהותי. השאלה היא לעולם האם בשים לב להתנהגות הצדדים, ותוצאתו המהותית של ההליך, מי ראוי שישא בהוצאות. עותר שלא נפל פגם בעתירה שהגיש (כגון שיהוי), ואשר זכה בסופו של דבר בסעד שביקש (בעיקרו או במלואו), הוא עותר שעתירתו נמצאה מוצדקת במלואה או בעיקרה, מבחינה עניינית. ככלל, עותר כזה אינו מי שגרם לחסרון כיס בלתי מוצדק לצד שכנגד, ואין עילה לחייבו בהוצאות הצד שכנגד.

צודק העותר בטענה, כי עיקר עמדתו התקבלה על ידי משיבים 1 ו- 2 בעקבות הדיון בהליך ובעקבות החלטת בית המשפט מיום 6.8.01. במצב זה, אמנם, גרמה העתירה להוצאות משיבות 3, אך עולה כי עמדת העותר התקבלה, בעיקרה, על ידי הרשות, ואילו עמדת משיבות 3, אשר הוצגה הן בכתב והן בעל פה, לא נתקבלה. התוצאה היא, כי ההליך בו מדובר היה הליך אשר מבחינת העותר התברר בעיקרו כהליך מוצדק. גם בצירופן של משיבות 3 לא נפל פגם כלשהו, באשר אין חולק כי הן היו צד נכון להליך. במצב דברים זה, איני סבור כי יש הצדקה כלשהי לחיוב העותר בהוצאות משיבות 3.

לפיכך, הבקשה נדחית.