בג"ץ 5800/07 אביגל שרותי כ"א ועבודה בע"מ נ. בית הדין הארצי לעבודה

לפניי בקשה לחייב את העותרת בהוצאות ההליך שבכותרת.

1.

המשיבים 5-2 (להלן – המשיבים) הגישו נגד העותרת, חברת כוח אדם שהעסיקה אותם בשנת 2004, תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, בה טענו כי העותרת לא שלמה להם שכר והחזרי נסיעות. בית הדין האזורי קיבל את התביעה וחייב את העותרת בתשלום שכר בשווי שכר מינימום למשיבים. בקשת רשות ערעור שהגישה העותרת נדחתה בבית הדין הארצי לעבודה. בעתירה שבכותרת ביקשה העותרת כי בית המשפט יורה לבית הדין הארצי לעבודה לבטל את פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה, אשר חייב אותה לשלם כספים למשיבים 5-2. לחלופין, נתבקש בית המשפט להורות לבית הדין הארצי לעבודה לבטל את החלטתו לדחות את בקשת רשות הערעור שהגישה העותרת.

2.

לאחר הגשת העתירה התבקשו המשיבים בהחלטת כב' השופט ג'ובראן להגיב לה תוך 60 יום. בתגובתם, טענו המשיבים כי יש לדחות את העתירה על הסף. בבית המשפט קיבל את עמדת המשיבים ופסק (ביום 9.8.2007) כי דין העתירה להידחות על הסף. נפסק כי לא מדובר באחד מאותם מקרים נדירים בהם מתחייבת התערבות בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, בשל טעות משפטית מהותית וכאשר הצדק מחייב התערבות זו. נקבע כי בנסיבות בהן העותרת לא שלמה שכר למשיבים ולא ניהלה רישום בדבר השעות בהן עבדו, החלטת בית הדין לחייבה בתשלום שכר מינימום אינה גורמת עוול אשר מצדיק התערבות בית משפט זה.

3.

בעקבות דחיית העתירה הגישו המשיבים בקשה לפסיקת הוצאות. בבקשה מציינים המשיבים כי הינם חיילים בשירות סדיר, אשר נדרשו לשכור שירותים משפטיים בשתי ערכאות ערעור. לטענתם, הם זכאים להוצאות משפט, במיוחד לנוכח העובדה שבפסק דינו של בית משפט זה התקבלו טענותיהם והעתירה נדחתה על הסף. העותרת מתנגדת לבקשה.

4.

לאחר עיון בחומר שבפני ובטענות הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה לפסיקת ההוצאות כנגד העותרת להתקבל. אמות המידה בעניין פסיקת הוצאות בתום עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק נקבעו בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217. אמנם, בפרשת אל נסאסרה דובר בבקשת עותר שמחק את העתירה לחייב את המשיב בהוצאותיו. אולם העקרונות שבבסיסה יפים גם למקרה בו מתבקש חיוב העותר בהוצאותיהם של המשיבים (ראו, בג"צ 7944/04 לוכסמבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל ואח' (לא פורסם, 5.1.2005); בג"ץ 2705/01 איגוד קציני בטיחות מקצועיים נ' שר התחבורה (לא פורסם, 22.10.2001)). כך, אם נמחקה או נדחתה עתירה לאחר שלא היה צידוק בהגשתה, יש לכאורה מקום לפסיקת הוצאות לטובת המשיב לה (ראו ע"א 8789/99 ההסתדרות הציונית הלאומית נ' חברת מבנה תעשיה בע"מ (לא פורסם, 4.7.2002); בג"ץ 703/89 ענת מכבסת קיטור בע"מ נ' משרד הבריאות (לא פורסם, 12.7.1990); בג"ץ 6389/03 אחידב נ' משטרת ישראל (לא פורסם, 28.10.2003)).

5.

במקרה שלפניי, נדחתה העתירה על הסף ומכאן שלא היה צידוק בהגשתה. המשיבים נזקקו לייצוג משפטי והגישו תגובה מפורטת לעתירה, ולפיכך הם זכאים להוצאותיהם. אשר לשיעור ההוצאות, המשיבים נמנעו מהגשת אסמכתאות כלשהן לעניין שכר-טרחה ואף נמנעו מהצגת אומדן באשר לחיובם בשכר-טרחה. מלבד שכר טרחה, לא טענו המשיבים להוצאות כלשהן שנגרמו להם. במצב דברים זה, רואים אותם כמשאירים את העניין לשיקול דעת בית המשפט שיקבע את הסכום הסביר, ההכרחי והמידתי של חיוב בשכר הטרחה לנסיבות המקרה (ראו, בג"ץ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם, 30.6.05). בשים לב לאמות המידה הנזכרות, ובהתחשב בהיקפה של העתירה ובמהותה, היקף העבודה שהושקעה מטעם המשיבים בהכנת תגובתם, ובכך שהעתירה נדחתה על הסף מבלי שנתקיים בה דיון במעמד הצדדים, אני מחייבת את העותרת לשאת בשכר-טרחת עורך-דין לטובת המשיבים בסך 3,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.