פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית
משפט גבוה לצדק
בג"ץ
5800/07
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העותרת:
אביגל שרותי כוח אדם ועבודה בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין הארצי לעבודה
2. דוד רוזנפלד
3. רז חמו
4. דותן חנסנסון
5. מני גד
עתירה למתן צו על-תנאי
בשם העותרת:
עו"ד אמיר
פישביין
בשם המשיבים 2-5:
עו"ד אבנר סאלם
פסק-דין
השופט ס' ג'ובראן :
העתירה שבפנינו עוסקת בבקשת העותרת כי נורה למשיב 1 לבטל את פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו (להלן: בית הדין האזורי ) אשר חייב אותה לשלם כספים למשיבים 5-2 (להלן: המשיבים ) ולחלופין, כי נורה למשיב 1 לבטל את החלטתו מיום 3.6.07 בה דחה את בקשת רשות הערעור שהגישה.
העותרת הינה חברת כוח אדם אשר העסיקה את המשיבים בחודשים ספטמבר-אוקטובר בשנת 2004. המשיבים הגישו כנגד העותרת תביעה לבית הדין האזורי בה טענו כי החברה לא שלמה להם שכר והחזרי נסיעות בעבור עבודתם בחודש אוקטובר. ביום 18.2.07 קיבל בית הדין את התביעה. למרות שקבע, כי המשיבים לא הביאו ראיות בנוגע לשעות העבודה שבוצעו על ידם, חייב בית הדין את העותרת לשלם להם תשלום בשווי שכר המינימום וזאת היות והעותרת לא ניהלה רישום של השעות בהן עבדו כפי שהחוק מחייב.
על פסק-דינו של בית הדין האזורי הגישה העותרת בקשת רשות ערעור אשר נדחתה על ידי בית הדין הארצי ביום 3.6.07. בהחלטתו, קבע בית הדין כי העותרת לא עמדה בחובתה לנהל רישום של שעות העבודה ולכן מתקיימת החזקה האומרת כי עליה לשלם למשיבים שכר מינימום וזאת לפי הוראותיו של סעיף 7ב לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 (להלן: חוק שכר מינימום ). בנוסף, דחה בית הדין הארצי את טענותיה של העותרת, לפיהן לא התאפשר לה לטעון לעניין תשלום שכר המינימום היות ומדובר בחזקה הקבועה בחוק
והעותרת הודתה בכך שלא נהלה פנקסי שעות עבודה ולא שלמה למשיבים שכר עבור חודש אוקטובר.
מכאן העתירה שבפנינו, אשר במסגרתה טוענת העותרת כי פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה הינו פסק-דין מוטעה באופן אשר יצדיק את התערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. הטעות המרכזית, לטענתה, בפסק-דינו הינה בכך שחייב אותה לשלם למשיבים שכר מינימום עבור שעות עבודה מלאות, למרות שהמשיבים לא העלו טענה זו ועבדו למעשה בעבודה אשר עבורה קיבלו תשלום לפי שעות ולא תשלום חודשי. לטענתה, לא ניתן לחייבה לשלם למשיבים שכר והוצאות נסיעה היות והם לא הציגו ראיות ביחס למספר השעות בהן עבדו באותו החודש.
מנגד, טוענים המשיבים כי יש לדחות את העתירה היות ולמעשה העותרת מבקשת לערער על החלטתו של בית הדין הארצי לעבודה, ולא מציגה עילה להתערבותו של בית משפט זה. לגופו של עניין, טוענים המשיבים כי העותרת לא שלמה להם שכר בעבור השעות בהן עבדו בחודש אוקטובר 2004 וכי פסק הדין של בית הדין האזורי מהווה מעין פשרה היות ולפי השעות שהציגו בפניו, היה עליהם לקבל שכר גבוה משכר המינימום.
לאחר שעיינו בעתירה ובתגובת המשיבים, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות על הסף.
כידוע, בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, יתערב בפסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה אך במקרים נדירים בהם נתגלתה טעות משפטית מהותית וכאשר הצדק מחייב התערבות זו (בג"ץ 525/84 נביל חטיב ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1), 673 , 695-694 (1986)). מקרה זה אינו אחד מאותם מקרים נדירים בהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה. החלטתו הינה החלטה מנומקת אשר מבוססת על האמור בחוק שכר המינימום ועל התשתית הראייתית בתיק. בנסיבות אלו, בהן העותרת לא שלמה שכר למשיבים ולא ניהלה רישום בדבר השעות בהן עבדו, נראה כי החלטתו של בית הדין הארצי אינה גורמת לה עוול אשר מצדיק את התערבותו של בית משפט זה במקרים בהם לא נתגלתה טעות משפטית מהותית.
אשר על כן, דין העתירה להדחות על הסף.
ניתן היום, כ"ה באב תשס"ז (9.8.2007).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט