בג"ץ 6974/08 ריאן עבדאל כרים נ. מדינת ישראל - משרד הבריאות

1.

העותר הינו בעלים במשותף במקרקעין הנמצאים בסמוך למתקן לקידוח מי שתייה באזור כפר ברא. העותר יזם תוכנית להקמת תחנת תדלוק על המקרקעין. לצורך אישור התוכנית פנה העותר למשיבים, אך אלה סירבו לאשר את הקמתה של תחנת תדלוק, בטענה כי בהתאם לתקנות בריאות העם (תנאים תברואיים לקידוח מי שתייה), התשנ"ה-1995 (להלן: התקנות ), לא ניתן להקים תחנת תדלוק בשטח הנמצא בתוך רדיוס המגן של תחנה לקידוח מי שתייה. בעקבות כך, פנה העותר למשיבים בבקשה להקטין את רדיוס המגן בהתאם לתקנה 6(ג) לתקנות, באופן שיאפשר הקמת תחנת תדלוק במקרקעין הנדונים. המשיבים סירבו לבקשת העותר. על רקע זה, הוגשה העתירה שבכותרת ביום 7.8.2008.

2.

עיינתי היטב במכלול החומר שבתיק. לא אעמוד על כל פרטי ההתדיינות בין הצדדים. אומר רק כי בהליך שבכותרת נערכו שני דיונים (ביום 28.4.2010 וביום 25.9.2011) לפני הרכב שופטים. בסיום הדיון מיום 25.9.2011 ניתן צו על תנאי כמבוקש בעתירה. ביום 8.3.2012, עוד בטרם הוּגש תצהיר תשובה מטעם המשיבים, הגישו הצדדים בקשה בהסכמה למתן תוקף של פסק-דין להודעה מוסכמת ביניהם. בבקשה צוין כי כחלק מההיערכות להכנת תצהיר התשובה מטעמם, יזמו המשיבים עריכתה של חוות-דעת מטעם השירות ההידרולוגי ברשות המים לעניין האפשרות להקטנת רדיוס המגן לפי תקנה 6(ג) לתקנות. בבקשה צוין כי לגישת המשיבים, הנטל היה על העותר לפנות בבקשה מתאימה להכנתה של חוות-דעת כאמור, וכי המשיבים יזמו בעצמם מהלך זה "לפנים משורת הדין". העותר התנגד לעמדת המשיבים בנקודה זו. מכל מקום, בבקשה המוסכמת צוין כי חוות-הדעת הוכנה והועברה לבחינת משרד הבריאות, אשר החליט להקטין את רדיוס המגן במורד הזרימה, באופן שתחנת התדלוק תימצא מחוצה לו. בהתחשב בכך, נאמר כי המשיבים הסירו את התנגדותם להקמתה של תחנת התדלוק. לבקשת הצדדים, ניתן ביום 13.3.2012 תוקף של פסק-דין להודעה המוסכמת האמורה (כב' הנשיא גרוניס והשופטים ג'ובראן וזילברטל). לפניי מונחות בקשות הדדיות של הצדדים לפסיקת הוצאותיהם.

3.

לאחר שבחנתי את טענות בעלי-הדין על רקע מכלול החומר שבתיק, באתי למסקנה כי דין בקשת העותר לפסיקת הוצאות להתקבל, וכי דין בקשתם הנגדית של המשיבים לפסיקת הוצאות להידחות. כידוע, אמות-המידה החלות על העניין נקבעו בבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1994). בהתאם לאמות מידה אלה, יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה מלכתחילה; האם העותר מיצה הליכים טרם הגשת העתירה; האם העתירה הוגשה בשיהוי; והאם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד .

4.

אין חולק כי הסעד שהתבקש במסגרת העתירה הוּשג לאחר הגשתה, משהעותר זכה למלוא הסעד אותו ביקש - הקטנת רדיוס המגן סביב תחנת הקידוח וכפועל יוצא מכך, אפשרות להקמתה של תחנת תדלוק במקרקעים הנדונים. המשיבים לא העלו בתגובתם טענה בדבר העדר מיצוי הליכים או שיהוי בהגשת העתירה. בהתחשב בכך, קמה חזקה כי הגשת ההליך הייתה מוצדקת. על המשיבים הנטל לסתור חזקה זו ולהוכיח כי לא התקיימה הצדקה להגשת העתירה מלכתחילה, או כי לא התקיים קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד (ראו: בג"צ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים (לא פורסם, 21.4.2010)).

לא שוכנעתי כי עלה בידי המשיבים לסתור את החזקה האמורה. החלטת המשיבים להקטין את רדיוס המגן באופן המאפשר את הקמתה של תחנת התדלוק במקרקעין הנדונים, התקבלה לאחר שהתקיימו שני דיונים לפני הרכב שופטים ולאחר שניתן צו-על-תנאי בעתירה. המשיבים מאשרים בטיעוניהם כי יזמו את הכנתה של חוות-הדעת מטעם השירות ההידרולוגי ברשות המים - ובעקבות כך את הבחינה המחודשת של הסוגיה במשרד הבריאות - כחלק מן ההיערכות להכנתו של תצהיר התשובה מטעמם בעקבות הוצאת הצו-על-תנאי. בנסיבות אלה, נראה כי הגשת העתירה, הדיונים בה, והוצאת הצו-על-תנאי במסגרתה, תרמו באופן מהותי לקבלת הסעד שהתבקש. יוער כי טענת המשיבים לפיה הם יזמו את הכנתה של חוות-הדעת מטעם השירות ההידרולוגי "לפנים משורת הדין", אין די בה בנסיבות העניין כדי לדחות את בקשת העותר לפסיקת הוצאותיו בעתירה. ראשית , השאלה על מי היה הנטל לפנות בבקשה להכנתה של חוות-הדעת האמורה, היתה ועודנה שנויה במחלוקת בין הצדדים. ההליך שלפניי אינו מתאים להכרעה בסוגיה זו, משהעתירה שבכותרת הגיעה אל סיומה ללא הכרעה שיפוטית לגוף העניין. שנית , לא ניתן להתעלם מכך שהמשיבים יזמו את הכנתה של חוות-הדעת לאחר שהוצא צו-על-תנאי בעתירה. בהתחשב בכל אלה, באתי למסקנה כי התקיימו אמות-המידה לחיוב המשיבים בהוצאות העותר בהליך שבכותרת.

5.

אשר לשיעור ההוצאות - מחד גיסא , יש להתחשב בכך שהעותר קיבל את הסעד אותו ביקש בחלוף זמן ניכר מעת הגשת העתירה, לאחר שהוגשו הודעות ותגובות בתיק, ולאחר שהתקיימו שני דיונים לפני הרכב שופטים ואף ניתן צו-על-תנאי. כל אלה משפיעים על הערכת שיעור ההוצאות הריאליות והסבירות בנסיבות העניין. מאידך גיסא , יש להתחשב בכך שהעותר לא הציג ראיות כלשהן לעניין שיעור הוצאותיו, לרבות לעניין שכר הטרחה שהטענות לגביו הועלו בעלמא ללא כל אסמכתא תומכת. כן יש ליתן משקל לעובדה שההליך הסתיים בסופו של דבר ללא צורך בהכרעה שיפוטית.

בהביאי בחשבון את מכלול השיקולים עליהם עמדתי, אני רואה לקבוע כי המשיבים יישאו בשכר-טרחת באי-כוח העותר בהליך שבכותרת בסך של 7,000 ₪ ובהוצאות

משפט בסך 2,000 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום המצאת החלטתי זו ועד יום התשלום בפועל. בקשת המשיבים לחיוב העותר בהוצאותיהם, נדחית.