בג"ץ 10995/08ראידה גראם נ. שר הפנים

השופט א' רובינשטיין:

א.

עניינה של העתירה בבקשת העותר מספר 4 (להלן

העותר ), תושב רצועת עזה, כי יינתן לו מעמד בישראל, מן הטעם שהוא נשוי לאזרחית ישראלית - העותרת 1, ואב לאזרחים ישראליים - העותרים 3-2 (קטינים). לחלופין נתבקש מהמשיב 2 ליתן לעותר היתר שהייה בישראל מטעמים הומניטריים מיוחדים, בעקבות פנייתו לועדה הממליצה בדבר מתן היתר כניסה (להלן הועדה

הממליצה ), אשר הוקמה מכוח חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן חוק הכניסה ).

רקע

ב.

על פי המתואר בעתירה, העותר, יליד 1976, שוהה בישראל משנת 1990, ומאז כניסתו עבד בבניין. בשנת 2001 נישא לעותרת 1. לרקע ייזכר, כי נושא איחוד בני הזוג העותרים כבר נדון במסגרת עתירת העותרת 1 , אשר נדחתה בבג"ץ 10835/02, ונקבע, כי:

"הטענות אשר מעלה בא-כוח העותרת... אינן שונות משמעותית מהטענות שנדונו בבג"ץ 7052/03

עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים , על ידי הרכב מורחב של 11 שופטים, ואין בהן כדי לשנות מתוצאתו של בג"ץ 7052/03 הנ"ל.

נוכח המצב המשפטי אשר נוצר עקב כניסתו לתוקף של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, ופסק הדין בבג"ץ 7052/03, דין העתירה להידחות." (בג"ץ 10835/02 חסון נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 15.11.06).

ד.

לטענת העותרים, עתירתם בבג"ץ 10835/02 נדחתה משום שלא הובאו בידיהם כל המסמכים להוכחת העובדות הרלבנטיות, המוגשים עתה לבית המשפט, ובהם תעודת הנישואין של העותרים; הוכחה להולדת ילדיהם מנישואיהם בזמן שהעותר שהה בישראל כחוק; והוכחה לכך שגילם של הילדים אינו עולה על 14. נטען, כי עד כה לא פנו העותרים ל ועדה הממליצה מחוסר התמצאות, וכי גם לאחר שנשלחה פנייתם ביום 1.5.08 - טרם נענתה; עוד נטען, כי העותר רואה עצמו כישראלי; כי הוא המפרנס היחיד של המשפחה; וכי השבתו לרצועת עזה עלולה לסכן את חייו וכי משום כך עניינו דורש סעד הומניטרי. עוד נטען, כי חוק הכניסה שם דגש על אי-הפרדה בין הורים לילדיהם. נתבקש צו ביניים עד למתן החלטה.

ה.

בהחלטה מיום 26.12.08 לא ראיתי מקום לצו ארעי לעת הזאת, אך הוריתי על מתן תגובה לעתירה. בתגובת המשיבים מיום 15.1.09 נטען, כי דין העתירה להידחות על הסף בשל אי-גילוי עובדות מהותיות - עברו הפלילי של העותר וההליך המשפטי שהתקיים בעניינו בבית משפט זה, אך לא מכבר. כך, אף שבעתירתו הנוכחית טען בחוֹם (סעיף 22) לעבר נקי ("במשך כל ימי חייו העותר האב לא כשל בעבירה ממין כלשהו"), הנה בעתירה שהגיש באפריל 2007 (בג"ץ 3555/07 גראם נ' המושל הצבאי (לא פורסם, 6.5.07)), ציין העותר כי הורשע בדין והושת עליו עונש מאסר. בפסק הדין שניתן בבג"ץ 3555/07 מפי השופט פוגלמן נקבע, כי:

"... העותר רכש תעודת זהות ישראלית מזויפת ורשיון נהיגה מזויף והציגם בפני שוטר אשר עצר אותו לצורך בדיקה, תוך שהוא מתחזה לאדם אחר. בית המשפט הצבאי בשומרון הרשיעו ביום 27.3.07 בשימוש במסמך מזויף ובהתחזות, עבירות לפי סעיפים 261, 265 ו-269 לחוק הפלילי הירדני (תיקון מס' 16) 1960. על העותר נגזרו 50 ימי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי וקנס.

... המשיבים טוענים... כי בהתאם לרישומים בני משפחתו [של העותר - א"ר] (אביו, אמו, אחיו, ואחיותיו) רשומים כמרשם האוכלוסין כתושבי רצועת עזה ולמיטב ידיעתם אכן מתגוררים שם בפועל. כן מבהירים המשיבים כי העורר טען בפני הרשויות כי נשקפת לו סכנת חיים ברצועת עזה, ועניינו הועבר ל"ועדת המאוימים", אשר דחתה את בקשתו. נושא זה אינו נזכר בעתירה ואינו מהווה חלק ממנה...

... להערכת המשיבים, נוכח עברו הפלילי של העותר, ועל רקע העובדה כי המעבר משטחי איו"ש לישראל קל מן המעבר משטחי עזה לישראל, עולה החשש שמא העותר ישוב ויבקש לחזור אל ישראל ולהמשיך לשהות בה שלא כדין. (בג"ץ 3555/07 גראם נ' המושל הצבאי (לא פורסם, 6.5.07))

עוד פירטו המשיבים את עברו הפלילי של העותר הכולל, בנוסף למצוין מעלה, עבירה נוספת של שימוש במסמך מזויף, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, תקיפה סתם של בן זוג, הטרדה באמצעות מתקן בזק, כניסה לישראל שלא כחוק ושהות בלילה בישראל ללא היתר.

ו.

מוסיפים המשיבים וטוענים, כי בעקבות דחיית העתירות הקודמות היה על העותר לעזוב את ישראל - אך עשה דין לעצמו ולא עזב, ואף זו עילה לדחיית עתירתו על הסף. עוד הוטעם בהקשר זה, כי שהותו הנוכחית של העותר בישראל אינה כדין, ואף לא ברור כיצד נכנס לישראל לאחר שחרורו ממאסר. לבסוף נטען, כי הוועדה הממליצה אליה פנו העותרים ביום 1.5.08 טרם דנה בעניינם, ועל כן עתירתם מוקדמת ואף בשל כך יש לדחותה.

דיון

ז.

אין מקום להיעתר לעתירה, ראש לכל, הליכים שיפוטיים אינם "תכנית כבקשתך" שבה רשאי אדם לכתוב ולהצהיר כעולה על רוחו. הצהרה שאין בה אמת בדבר עבר נקי – די בה כשלעצמה כדי להביא לדחיית העתירה, ורוב דברים אך למותר; ראו גם בג"צ 1540/06 לאמוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם נאמר: "אין צורך להכביר מלים על חוסר נקיון הכפיים שבאי הצגת עובדות אשר חשיבותן לצורך בירור העתירה נהירה, ודי היה בטעם זה לבדו שלא להיעתר לעתירה" (ראו גם האסמכתאות דשם).

ח.

מעבר לכך, כאמור בתגובת המדינה אל הועדה הממליצה , אכן הגיעה אליה פניית העותר, אולם הועדה טרם נדרשה לעניינו וטרם העבירה המלצתה לשר הפנים. ממילא לא ניתנה החלטת השר. מן הנודע, כאמור ב ע"א 524/98 מדינת ישראל נ' ציון חברה לביטוח , פ"ד נב (2) 145, 152 מפי השופט - כתארו אז - מצא, כי:

"ככלל, עתירה שהוגשה לפני שהרשות המוסמכת לכך קיבלה החלטה לגופו של העניין הנדון, דינה להידחות על הסף מחמת היותה מוקדמת."

ראו עוד בג"צ 5222/07

עירית חולון נ' שר הפנים (לא פורסם, 16.7.07);

בג"צ 158/07

אסעד נ' שר הפנים (לא פורסם, 13.2.07); ובג"צ 6554/08 ברקוביץ נ' הלשכה לשיקום נכים במשרד האוצר (לא פורסם, 16.9.08); בג"צ 11028/07 הרוש נ' שר הפנים

(לא פורסם), 11.3.08).

ט.

אמנם, כי על פי הוראת סעיף 3א1(ד)

ל חוק הכניסה , "שר הפנים ייתן החלטה, בכתב, אם לתת רישיון או לאשר בקשה... בתוך שישה חודשים מיום שהומצאו לועדה כל המסמכים הדרושים..." (ההדגשות הוספו - א"ר). מאז פניית העותר חלפה לה תקופה זו וטרם זכתה למענה. ככל שחסרים בה המסמכים הדרושים, חזקה על המשיבים שיידעו על כך את העותר, ומכל מקום, להחלטה גופה יפה שעה אחת קודם.

י.

אוסיף, כי ככל שהעתירה מופנית כנגד החלטת שר הפנים שלא ליתן לעותר מעמד בישראל לפי סעיף 3(1) לחוק הכניסה (הדבר אינו מובן כדבעי מן העתירה, ויוזכר כי לעותר טרם מלאו 35 על פי המתואר), קיים לעותר סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים, כך על פי פרט 12(3) לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, הקובע, כי החלטותיה של רשות לפי חוק הכניסה - למעט החלטות לפי סעיפים 3א1 ו-3ג - יידונו בבית המשפט לעניינים מינהליים (ראו גם בג"צ 827/09 ואוויה נ' שר הפנים (לא פורסם, 3.2.09)).

י"א.

סוף דבר, אין מקום להיעתר לעתירה.