בג"ץ 1107/02 ד"ר בני רצקין נ. רות מנור

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ש' וסרקרוג) מיום 3.1.02, בה נדחתה בקשת המבקש להעברת הדיון בתובענה שהגישה נגדו המשיבה לבית משפט השלום.

1.ביום 13.7.99 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה לפיצויים נגד המבקש בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה עקב טיפול שיניים רשלני שביצע בה המבקש. בכתב תביעתה עתרה המשיבה לפיצוי בסכום של 1,200,000 ש"ח נכון למועד הגשת התביעה. הואיל ובחוות הדעת הרפואיות אותן צירפה המשיבה לכתב תביעתה לא פורטו שיעור הנכות הנטענת ועלות הטיפולים הנדרשים לעתיד, הורה בית המשפט למשיבה להגיש חוות דעת משלימה. המשיבה הגישה חוות דעת נוספת, בה נקבע כי למשיבה נכות צמיתה בשיעור של 10%, וכי הוצאות הטיפול של המשיבה מסתכמות בסך של 30,000$. בעקבות הגשת חוות הדעת הנוספת הגיש המשיב בקשה להעברת הדיון לבית משפט השלום, בה טען כי על-פי כתב התביעה והנספחים לה וכן מחוות הדעת המשלימה עולה כי הגובה המקסימלי של הפיצוי לו זכאית המשיבה אינו מגיע לסכום המינימלי שבסמכותו של בית משפט המחוזי.

2.בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בקובעו כי יש בדעתו לכבד את החלטתו של בית המשפט העליון שנפסקה בעניין דומה (רע"א 8735/00 ידגר סבח נ' ציון חברה לביטוח - טרם פורסם), לפיה נוכח הוראת תקנה 16(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, בית המשפט המחוזי אינו רשאי להעביר את הדיון לבית משפט השלום רק מפני שהוא סבור כי סכום הפיצוי שייפסק לתובע לא יעלה על תחום סמכותו של בית משפט השלום. יחד עם זאת, ציין בית המשפט המחוזי כי כשלעצמו הוא סבור שלבית המשפט המחוזי מסורה הסמכות להעביר את התיק לבית משפט השלום ממספר טעמים: ראשית, סבר בית המשפט כי יש לפרש את תקנה 16(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, כך שהסמכות שקנה בית המשפט המחוזי לדון בתביעה על-פי נוסח כתב התביעה מתקיימת, כל עוד לא עולות נסיבות נוספות, לפיהן הסמכות העניינית היא לבית משפט השלום. שנית, לשיטתו של בית המשפט, תקנה 16 הנ"ל מתייחסת לשלב הטרום דיוני בו מוגשת תביעה על ידי בעל דין, כאשר לצד תקנה זו יש לקרוא את סמכותו העניינית של בית המשפט להורות על תיקון כתבי הטענות ועל העברת הדיון לבית המשפט המוסמך לאחר התיקון, כפי שסמכות זו מסורה לבית משפט השלום. שלישית, ציין בית המשפט כי הסנקציה שניתן להטיל על תובע לעניין תשלום האגרה, אין בה כדי לפגום בסמכותו של בית המשפט לבחון את סמכותו העניינית, וסנקציה זו ראוי כי תישמר לאותם תיקים בהם התבררה התוצאה לקראת סוף הדיונים.

3.על החלטה זו עותר לו המבקש ליתן לו רשות ערעור. המבקש תומך בעמדתו של בית המשפט המחוזי, לפיה לבית המשפט המחוזי נתונה הסמכות להעביר תביעה אשר בעת הגשתה היתה בגדר סמכותו ובמהלך בירור מקדמי עלה בבירור כי בהנחה שהתביעה תתקבל במלואה, הסמכות העניינית לדון בה מסורה לבית משפט השלום, ומוסיף וטוען כי נוכח הטעמים אותם פירט בית המשפט המחוזי בהחלטתו, יש לסטות מההלכה שנקבעה בעניין סבח. לחילופין טוען המבקש, כי אין להחיל את ההלכה בעניין סבח משום שהפער בין הפיצוי הצפוי אם תתקבל התביעה במלואה, לבין גובה הסכום המינימלי של בית המשפט המחוזי הוא גבוה בצורה משמעותית.

4.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. על-פי ההלכה שנפסקה בבית משפט זה לא אחת, בתובענות לפיצויים בגין נזקי גוף, הברירה בידי התובע בכל הכרוך לגובה הסכום הנתבע, לנסח את כתב התביעה באופן הקובע מהי הערכאה המתאימה אליה יוגש. כאשר מוגשת התביעה לבית המשפט המחוזי, רואים את התביעה כעולה בסכומה על הסכום הנתון בסמכותו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי אינו מוסמך להעביר את העניין לבית משפט השלום אך בשל כך שהוא סבור שהסכום המירבי שהתובע יוכל לזכות בו, בסופו של יום, לא יעלה על גבול סמכותו של בית משפט השלום, שכן הברירה כאמור ניתנה לתובע (ראו: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, 1995, בע' 174; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי , מהדורה חמישית, תשנ"ט1999-, בע' 51; רע"א 810/94 אבו חמד נ' גואד , תקדין-עליון 94(1) 1331).

לאחרונה חזר בית משפט זה על ההלכה הזו בעניין רע"א 8735/00 ידגר סבח נ' ציון חברה לביטוח בע"מ (מפי כב' השופטת פרוקצ'יה), בקובעו כי:

"משהותיר התובע את הסעד המבוקש בלא פירוט, כפי שמתירה לו תקנה 16(ג) האמורה לעשות, והגיש את תביעתו לבית המשפט המחוזי, משמעות הדבר היא כי הניח שמדובר בתביעה שהסעד המבוקש בה מצוי בתחום הסמכות העניינית של אותו בית משפט. משעשה כן, קנה בית המשפט המחוזי סמכות עניינית לדון בתביעה ואין הוא רשאי להעבירה לבית משפט השלום רק מפני שהוא סבור כי סכום הפיצוי המוערך שבו עשוי התובע לזכות בסופו של יום לא יעלה על תחום סמכותו של בית משפט השלום. כבר נפסק לא אחת כי בסוג תביעות כאמור, הברירה לאיזו ערכאה להגישה נתונה בידי התובע ואיננה מותנית בהערכות או אף בקביעות המתקבלות במהלך ההליך השיפוטי, העשויות להשליך על הערכת היקף הפיצוי הצפוי (השווה זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהד' 7, עד 174; רע"א 810/94 חמד נ' ג'ואד ואח', תק' עליון 94(1) 1331; ע"א 389/81 פבריקר נ' אליה, פד"י לו(1) 697, 699; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' 5, עמ' 51). על החשש מפני שימוש לרעה בהבאת ענין לבית המשפט המחוזי אף שנושאו מצדיק דיון בבית משפט השלום ניתן לענות בתום ההליך השיפוטי בדרך של הטלת הוצאות או חיוב באגרות גבוהות, אולם לא בדרך של העברת התיק לערכאה אחרת אגב הדיון בתובענה".

אשר על כן, נכון פרשה השופטת המלומדת בבית המשפט המחוזי את הדין ואת ההלכה.

לפיכך נדחית הבקשה. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.