בג"ץ 11269/02 המרכז לסיוע משפטי ולסנגור הקהילתי ליוצאי אתיופיה נ. רשות השי

זוהי בקשה לפסיקת הוצאות העתירה.

עניינה של העתירה – דרישת העותרים לבטל את החלטת המשיבה 1 לשנות את לוח השידורים בשפות האמהרית והטיגרית, ולהימנע מהעברת "רצועת שידור" משעות הערב לשעות הצהריים.

בעקבות פרסומים על השינוי בלוח השידורים מספר ימים לפני כניסתו לתוקף, פנו העותרים אל המשיבה. החל מיום 24.12.02 פנו גורמים שונים מן העדה האתיופית אל המשיבה, וביום 29.12.02 פנו העותרים באמצעות באי כוחם אל ראש הממשלה ומנכ"ל המשיבה. ביום 31.12.02 הוגשה העתירה. בו ביום ניתן צו ביניים נגד שינוי לוח השידורים, שעמד להיכנס לתוקף למחרת היום.

כבר בתגובתה המקדמית הודיעה המשיבה כי מטרתו של השינוי היתה להיטיב עם המאזינים מבני העדה האתיופית ולשנות את שעת השידורים כך שיהלמו את צרכיהם, וכי נוכח הפניות ייבחן העניין בשנית. בסופו של דבר בוטלה ההחלטה, לוח השידורים נותר כפי שהיה, והעתירה התייתרה. נותרה, איפוא, שאלת החיוב בהוצאות בלבד.

העקרונות המנחים בחיוב בהוצאות בבג"צ פורטו בהחלטה הידועה בעניין אל-נסאסרה (בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217), ובשורה של החלטות שבאו בעקבותיו. על פי האמור שם יש להביא בחשבון את שאלת הצידוק בהגשת העתירה, מיצוי האפשרויות טרם הגשתה, קיומו או היעדרו של שיהוי, והשאלה האם הגשת העתירה היא שהביאה לשינוי בעמדת המשיבים.

דא עקא, במקרים מסוימים אין די בכללים אלה, שכן אף אם הכלל המשפטי ברור, הרי לעתים קרובות אין המצב העובדתי ברור דיו, או שלא ניתן לשבצו במסגרת הכללים שנקבעו. כך, במקרה זה, לא ניתן לקבוע בוודאות האם די היה בפניות המוקדמות כדי להשפיע על עמדתה של המשיבה, או שרק הגשת העתירה היא שהביאה לתוצאה זו. יתכן אף כי צירוף הדברים – הן פניותיהם של גורמים שונים המייצגים מגזר רחב של ארגונים של יוצאי אתיופיה, והן הגשת העתירה - שתיהן יחד הביאו לשינוי בעמדת המשיבה.

יתר על כן: אפילו היתה הפנייה לבית המשפט בעלת משקל מכריע בשינוי עמדת הרשות, הרי לא ניתנה למשיבים שהות סבירה לדון בפניות אלה ולשקול את עמדתם שנית לפני הגשת העתירה, כך שמנקודת מבטם של המשיבים מצבם אינו שונה מן המצב בו היו מצויים לולא נעשתה הפנייה המוקדמת. מאידך גיסא, אין לבוא בטרוניה אל העותרים בעניין זה, שכן סמיכות הזמנים בין הפרסומים על השינויים בלוח השידורים לבין מועד תחילתו של השינוי לא הותירה ברירה בידיהם (באופו תיאורטי ניתן היה, אמנם, להגיש את העתירה גם לאחר תחילת תקפו של לוח השידורים החדש, אולם בפועל ברור שאין דין פנייה לפני מעשה כדין פנייה לאחר מעשה).

נראה, איפוא, כי המבחנים שנקבעו בעניין אל נסאסרה אינם מציעים פתרון מספק למקרים כגון זה, ויש להיזקק לשיקולים נוספים, ואלו הם:

אמנם מסגרת הדיון הכוללת הינה מינהלית-ציבורית, אולם השאלה הנדונה עתה, שאלת ההוצאות, באה לשפות בעל דין על חסרון כיס שנגרם לו, והיא משיקה לתחום האזרחי. יש איפוא, מקום להתחשב בכלל לפיו "המוציא מחברו – עליו הראיה". אין, אמנם, צורך במסגרת הדיון בשאלת ההוצאות לנהל משפט אזרחי מורכב, אך על מבקש ההוצאות לשכנע כי הוא אך זכאי לקבלן.

שיקול נוסף לעניין החיוב בהוצאות נוגע לטיבו של ההליך ואופיים של היחסים בין האזרח-העותר לבין הרשות-המשיבה. אין לקבוע מסמרות בעניין זה, אולם ככלל ניתן לומר כי כאשר מדובר במערכת יחסים בה נזקק האזרח לשירות כלשהו של הרשות, ובמיוחד לשירות חיוני, ייבחן יחסה של אותה רשות אל האזרח בזהירות ובחומרה רבה יותר, מאשר במקרים בהם אזרח או קבוצת אזרחים תוקפת את החלטות הרשות מטעמים של עקרונות ומשיקולים של "אזרחות טובה". הנימוק לכך הוא כפול: ראשית, תלותו של האזרח ברשות מחייב הקפדה יתירה לבל יקופחו זכויותיו של אותו אזרח. שנית, בסוג זה של נושאים ניתן לצפות מרשויות השלטון להיות ערוכות היטב לניהול מערכת היחסים המתבקשת עם מקבל השירותים. כך, לדוגמא, במתן רשיונות והיתרים, טיפול בענייני גבייה וכדומה, פניות האזרחים מהוות חלק בלתי נפרד ממתן השירות, וניתן לצפות מן הגוף השלטוני לצפותן ולהיערך לקראתן. לעומת זאת, בנושאים של קביעת מדיניות עקרונית, פועלות הרשויות על-פי סדרי עבודה שאינם בהכרח צופים התערבות חיצונית.

כך, במקרה שבפני, בקביעת לוח השידורים לא ניתן היה להטיל על הרשות להביא בחשבון מראש אפשרות התערבות של העותרות, שכן מדובר בנושא הנתון בדרך כלל לשיקול דעתה של הרשות, בלא מעורבות של גורמים חיצוניים. ניתן, איפוא, לנהוג עמה בסלחנות יחסית אם חל עיכוב מסוים בתגובתה.

בהתחשב בשיקולים שפירטתי, אני סבורה כי פעולות הרשות לא יהיו בלתי סבירות בנסיבות העניין. בהתחשב בכך שהרשות לא היתה חייבת להיערך מראש להתערבות בלוח השידורים שלה, הרי שתגובתה ושינוי המדיניות שלה נעשו תוך פרק זמן ובאופן סביר. מאידך גיסא, העותרים לא הראו כי נפל פגם כלשהו במעשי הרשות, או כי לולא הגשת העתירה לא היתה עמדתם נשמעת, ובכך לא עמדו בנטל הוכחת זכאותם להוצאות.

אני דוחה, איפוא, את הבקשה לחיוב בהוצאות.