בג"ץ 1141/08 גי.אן.אן. יהלומים בע"מ נ. עו"ד רות דוד פרקליטות מחוז תל אביב

השופט א' א' לוי:

1.

משיבה 3, פרידה צורף, הועסקה על ידי העותרת 1 כממיינת יהלומים במשרדי החברה ברמת גן. בכתב אישום שהוגש נגדה לבית משפט השלום בתל-אביב נטען, כי החל משנת 2004 ובמשך כשנתיים וחצי, נהגה משיבה 3 לגנוב מהחברה יהלומים בגדלים שונים ומסוגים שונים, שערכם הכולל הגיע למאתיים אלף דולר. כן נטען, כי המשיבה יצרה קשר עם בעל חנות לתכשיטים, לו מכרה את היהלומים הגנובים במחיר הנמוך במידה ניכרת משווים. בגין כל אלה יוחסה למשיבה 3 עבירה של גניבה בידי עובד, לפי סעיף 391 לחוק העונשין.

2.

בעתירה שלפנינו נטען, כי בין הפרקליטות למשיבה 3 גובש הסכם טיעון, בגדרו נקבע כי היא תודה במיוחס לה, תורשע, וייגזרו לה 6 חודשי מאסר בהם תשא בדרך של עבודות שירות, קנס בסך 10,000 ש"ח ומאסר על-תנאי. כמו כן תחויב משיבה 3 לשלם לעותרת פיצוי בסכום כולל של כ-90,000 ש"ח.

העותרים סבורים כי הסדר טיעון זה חורג באופן קיצוני ממתחם הסבירות, עומד בניגוד לאינטרס הציבור, ותהיה לו השפעה קשה על יחסי האמון אצל עותרת 1, כמו גם אצל חברות נוספות הפועלות בבורסה הישראלית ליהלומים.

3.

כידוע, ההלכה הנוהגת מימים ימימה היא כי אין בית משפט זה נוהג להתערב בהחלטות היועץ המשפטי בנושאי חקירה והעמדה לדין, למעט מקרים בהם לוקה ההחלטה בחוסר סבירות קיצוני, עיוות דין מהותי או שהתקבלה שלא בתום לב. לא מצאנו כי אלה מתקיימים במקרה הנוכחי, במיוחד נוכח העובדה שעיקר המחלוקת אינה מתייחסת למהות ההרשעה (גניבה בידי עובד), אלא לשאלת העונש הראוי. לעניין זה קובע סעיף 18(א) לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001, כי זכותה של העותרת להגיש הצהרת נפגע שתובא על ידי התובע לעיונו של בית המשפט בטרם מתן גזר-הדין, ומותר להניח כי בית המשפט ייתן את דעתו לאמור באותה הצהרה קודם שיקבע אם העונש עליו המליצו הצדדים סביר הוא אם לאו.

אנו טורחים להבהיר כי אין בדברים שאמרנו כדי להביע עמדה באשר לסבירותו של הסדר הטיעון, וכל שביקשנו לעשות הוא להצביע על כך שבידי העותרת דרך להציג את עמדתה בגדרו של הליך הפלילי ולפיכך גם עניינה אינו יוצא נפגע.

נוכח האמור העתירה נדחית. אין צו להוצאות.