בג"ץ 1165/02 שאול ברזני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המערער בעבירת אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. העובדות אשר עמדו בבסיס ההרשעה הן אלו שנטענו בכתב האישום, לאמור, בשנת 2000 שימש המערער כמנהל מתנ"ס מטעם עיריית ירושלים, ובחודש נובמבר הופנתה אליו המתלוננת, ילידת שנת 1971, כדי לבצע עבודות שירות אשר נגזרו לה על ידי בית המשפט. במקום לפגוש ולראיין אותה במתנ"ס שם היתה אמורה לבצע את העבודות, בחר המערער לפגוש אותה בבית קפה, שם החמיא לה על יופייה, ואף הבטיח כי יעזור לה על ידי כך שירשום כי מילאה אחר צו בית המשפט גם בימים בהם תיעדר מהעבודה. בהמשך, ובאמתלא של חלוקת משלוחים למשפחות נזקקות, הסיע המערער את המתלוננת ברכבו לאזור מבודד, שם כפה עליה את עצמו ובעל אותה שלא בהסכמתה החופשית, וחרף מחאתה והתנגדותה. לאחר מעשה, וכדי להרגיע את המתלוננת, הציע לה המערער כסף, והוסיף כי כדאי לה "להיות איתו בסדר" (בלשון כתב האישום) כדי שייטיב עמה.

2.בראשית חקירתו הכחיש המערער את קיומו של המגע המיני, אך זמן קצר לאחר זאת שינה את גרסתו, ואישר כי קיים יחסים עם המתלוננת, בהסכמתה ושלא בכפייה. שאלה זו, הסכמתה של המתלוננת למעשה, עמדה במרכזו של הדיון בערכאה הראשונה, והיא הוכרעה לחובת המערער, לאחר שבית המשפט מצא כי עדותה של המתלוננת ראויה לאמון, וכי נכון להעדיפה על פני גרסת המערער.

כדרכם של ערעורים כנגד הרשעה המתבססת על הכרעה בשאלות שבעובדה, גם בפני המערער שבפנינו ניצבה משוכה גבוהה עליה סבר בא-כוחו המלומד, עו"ד ר' בר-חיים, כי ניתן לדלג. להשקפתו, ההרשעה התבססה על עדותה היחידה של המתלוננת, אותה העדיף בית המשפט משיקולים שבהיגיון, ושיקולים מסוג זה אין ערכאת הערעור מנועה מלהעביר תחת שבט ביקורתה, הואיל ונעדר מהם הרכיב של התרשמות אישית וישירה ממהימנות העדים. בא-כוח המערער הוסיף וטען, כי זו אינה הפעם הראשונה שבה מייחסת המתלוננת מעשי עבירה לאחר, ובעבר היא הגישה תלונות רבות דומות, חלקן נגד עובדי ציבור, ושלא נמצאו ראויות לפתיחה בחקירה או להגשתו של כתב אישום. על רקע זה הגדיר בא-כוח המערער את המתלוננת כ"מעלילה סדרתית", ואת המקרה הנוכחי כחוליה נוספת בשורה של תלונות אותן בדתה המתלוננת מלבה. עו"ד בר-חיים הוסיף וטען, כי הרשימה של אותן תלונות היתה בידו של הסנגור אשר קדם לו בייצוג המערער, אך מטעמיו נמנע אותו סנגור מלעשות בה שימוש, וכך נמנעה מבית המשפט ראיה אשר עשויה היתה לערער את אמינות המתלוננת, ולסייע למערער להוכיח את חפותו.

3.האזנו ברוב קשב לטיעונו של בא-כוח המערער, וחזרנו ובחנו את הכרעת הדין, אך לא מצאנו כי נפל בה פגם או שהוכחה עילה להתערבותנו. אנו שותפים לדעתו של עו"ד בר-חיים, כי לאור אישיותה המורכבת של המתלוננת, וסתירות שנתגלו בעדותה, נכון היה לנהוג בשאלת אמינותה בזהירות כפולה ומכופלת. אך מכאן ועד למסקנה כי היא בדתה את הגרסה המפלילה כנגד המערער מלבה, הדרך ארוכה, ולו מן הטעם הפשוט שכדי לרקום עלילה נגד המערער, היא לא היתה צריכה לקיים עמו יחסי מין כלשהם, ודי היה לה לבדות מלבה גם מעשה זה. זאת ועוד, בצדק הדגיש בית המשפט המחוזי את עובדת תלונתה המיידית של המתלוננת, הואיל וניסיון החיים מלמד שכך לא נוהגת אשה אשר יזמה את קיומם של יחסי המין (כטענת המערער), הואיל ואם כך היה ההיגיון מחייב כי המתלוננת היתה נוצרת את הסוד בלבה ונמנעת מלהפוך אותו לנחלת הכלל, ולנושא עליו תידרש להיחקר במשטרה ולהעיד בבית המשפט. זאת ועוד, המתלוננת הגיעה באותו יום כדי להתחיל בביצוען של עבודות שירות, ואם נניח לרגע כי היא ביקשה לרכוש את ליבו של זה שאמור לפקח עליה כדי להקל על עצמה בביצוען של עבודות השרות, אינך יכול שלא לתהות מה טעם ראתה למהר להתלונן נגדו, והרי בדרך זו היא השיגה את התוצאה ההפוכה מזו לה קיוותה. עניין נוסף אותו מנה בית המשפט המחוזי לחובת המערער, היא העובדה שבמהלך שהייתו עם המתלוננת במכונית, נקרעו או נפרמו מכנסיה של המתלוננת באזור המפשעה. אכן, ראייה זו אינה בהכרח מפלילה, אך נדמה כי לא ניתן להתעלם מכך שהיא משתלבת בתמונה הכוללת העולה מיתר ראיותיה של המשיבה, ולפיה נאבקה המתלוננת במערער כדי למנוע ממנו מלבצע את זממו. לבסוף נפנה לכך, שלאחר הגשתה של התלונה במשטרת ישראל, הופנתה המתלוננת לבית חולים, והרופאים הנחו אותה ליטול גלולות כדי להימנע מהידבקות במחלות כתוצאה מהמגע המיני עם המערער. בעקבות נטילת הגלולות חלה הרעה במצב בריאותה של המתלוננת, ועל רקע זה שבנו ותיהנו אם זה סביר שאשה תעבור את מסכת הייסורים שהיתה מנת חלקה של המתלוננת, אם היא אכן יזמה את יחסי המין עם המערער.

על כל אלה השיב בית המשפט המחוזי בשלילה, ולהשקפתנו הוא לא שגה בתוצאה אליה הגיע, אדרבא, מארג הראיות שהציגה המשיבה חייב תוצאה זו, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על ההרשעה.

4.בית המשפט המחוזי גזר למערער 4 שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, והוא חוייב לשלם למתלוננת פיצוי בסכום של 10,000 ₪. איננו סבורים כי עונש זה נוטה לחומרה או חורג ממדיניות הענישה. נהפוך הוא, המתלוננת, אשה קשת-יום, הופנתה למערער מכוח צו של בית המשפט, ובעניין זה לבדו גלומים יחסי-מרות אותם ניצל המערער לרעה כבר במפגשו הראשון עם המתלוננת. מכאן, שמעשיו של המערער לא זו בלבד שפגעו בגופה של המתלוננת ורמסו את כבודה, אלא הם גם לוו במעילה באמון. יותר מכך, הרשעתו של המערער הפעם אינה הרשעתו הראשונה, הואיל וקדמו לה הרשעות נוספות רבות, בגינן הוא נשא בעונשי מאסר ממושכים. מי שעברו הנו מסוג זה, עליו להקפיד בקלה כבחמורה, ולמרבה הדאבה לא כך נהג המערער. מכאן דעתנו, שלא זו בלבד שמהעונש נעדר פן של חומרה, אלא שהוא אף נוטה לקולא, ואפשר שגרם לכך אותו תיעוד שדיבר בשבחו של המערער (נ/6), והאיר את הצד החיובי באישיותו.

הערעור נדחה.