בג"ץ 11675/05 שעושה אלעוודה נ. שר הפנים

ביום 20.12.2005 הגישו העותרים עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים באמצעות בא כוחם, עורך-דין צבי ששון. עניינה של העתירה בשאלת מעמדו של העותר 2 בישראל, וצו-הביניים המבוקש נועד למנוע את גירושו של העותר 2 מישראל עד להכרעה בעתירה. באותו יום החלטתי כי העתירה תועבר לדיון בפני הרכב שלושה, וביקשתי כי תגובתו של המשיב, שר הפנים, לעניין צו הביניים תינתן בתוך עשרה ימים.

ביום 2.1.2006 ביקשה פרקליטות המדינה כי יוארך המועד להגשת תגובתה לעניין צו הביניים בשבעה ימים, תוך שהיא מציינת שבקשת הארכה הוגשה באיחור בן יום בשל טעות. לפי האמור בבקשה, ביקשה הפרקליטות את תגובתו של עו"ד ששון לבקשת הארְכה, וזה מצידו התנגד לה. באותו היום, הגיש עו"ד ששון בקשה חוזרת למתן צו הביניים, לפיה נוכח העובדה שהמועד לתגובת המשיב חלף, "העדר תגובה יש לפרש כהסכמה להוצאת צו כמבוקש". יחד בקשה זו העביר עו"ד ששון לבית המשפט מסמך נוסף בכותרת "תגובת המשיב לבקשה" גם בו נטען כי פרקליטות המדינה הגיבה על הבקשה למתן צו ביניים ב"שתיקה". רק ביום 15.1.2006, כפי שעולה מתגובת המדינה, נתנה פרקליטות המדינה את הסכמתה להוצאת צו הביניים. ההסכמה נמסרה לעו"ד ששון בעל-פה, ומבלי שהועברה הודעה על כך לבית המשפט. על התנהלותו של בא-כוח העותרים כתבה פרקליטות המדינה בתשובתה מיום 29.1.2006:

יצוין, כי ביום 2.1.2006 עת ביקש הח"מ [עו"ד גלעד שירמן, בשם פרקליטות המדינה] הארכת מועד בת 7 ימים לשם הגשת התגובה לצו-בינים, לא הייתה כל הסכמה למתן צו-הביניים, והדברים נכתבו במפורש בבקשה. ב"כ העותרים ידע על הגשת הבקשה, ואף הביע התנגדות להארכת המועד – גם דברים אלה כתובים במפורש בבקשה. משכך, תמוה האמור ב"בקשה החוזרת לצו ביניים" (מסמך שהגישו העותרים ביום 2.1.06) ובמסמך הנושא את הכותרת "תגובת המשיב לבקשה" (גם הוא מיום 2.1.2006), כאילו הגיבה פרקליטות המדינה על הבקשה בשתיקה – שתיקה שיש לפרשה כהסכמה להוצאת צו-הביניים.

אכן, הודעותיו של בא-כוח העותרים לבית המשפט לפיהן הגיבה פרקליטות המדינה על בקשותיו בשתיקה, מעוררת – בלשון המעטה – תמיהה. אני תקווה כי עו"ד ששון לא ידע על התייחסותה הצפויה של פרקליטות המדינה (גם אם אך על דרך של בקשה להארכת מועד להגשת תגובה) עת שמסר לבית המשפט את המסמכים האמורים.

על רקע הסכמתה המפורשת של המדינה, כפי שבאה בהודעתה מהיום, יוצא צו-ביניים ארעי לפיו לא יורחק העותר 2 מישראל עד למתן החלטה אחרת בעניינו. העתירה, כך קבעתי בהחלטתי מיום 20.12.2005, תידון בפני הרכב שלושה.