בג"ץ 11705/05 רנא עומר נ. שר הפנים

השופט א' ריבלין:

העותרת 1 היא אזרחית ישראלית והעותר 2, שנישא לה, הוא תושב האזור. בשנת 1999 הגישו העותרים בקשה לאיחוד משפחות, ועוד באותה שנה שוגר לבא-כוחם דאז, עו"ד אבו-אלחוף, מכתב ובו דרישה להמצאת מסמכים נוספים לצורך תמיכה בבקשתם. רק בחלוף למעלה משנתיים פנה עו"ד אבו-אלחוף למשיבים וביקש לברר מה עלה בגורל הבקשה. בתשובה הודע לו, כי לנוכח אי-היענותם של העותרים לדרישה להמצאת מסמכים נוספים, בקשתם מבוטלת ועליהם לפנות, אם הם חפצים בכך, בבקשה חדשה. כן הודע להם על זכות הערעור הנתונה להם בתוך 45 ימים. חלפו כשנתיים נוספות, ובחודש מרץ 2004 פנה בא-כוחם הנוכחי של העותרים למשיבים וביקש כי תיקו של העותר יועבר לטיפול בלשכה שבמערב ירושלים. עתה הוגשה העתירה שבפני ובה מבקשים העותרים להורות למשיבים לטפל בבקשה לאיחוד משפחות משנת 1999.

עיינתי בעתירה, בתגובה המקדמית של המשיבים ובתשובת העותרים לתגובה. דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי וזניחת הבקשה. העותרים טוענים כי המכתב ששוגר להם על-ידי המשיבים בשנת 1999 לא הגיע לידם; עם זאת, הם מאשרים כי הוא שוגר לבא-כוחם דאז (יצוין שעוד ביום 3.6.1999 הודיע עו"ד אבו-אלחוף למשיבים כי העותרת ייפתה את כוחו לטפל בעניינה וכי "כל ההתכתבות תבוצע לכתובת הנ"ל" – היא כתובתו-שלו). כך או אחרת, עתירה זו הוגשה שש שנים לאחר שהוגשה הבקשה לאיחוד משפחות, כאשר חלוף הזמן וההתכתבות שהיתה במהלך אותה תקופה לא הביאו את העותרים לנקוט בצעד כלשהו כמתבקש; לא ניתן עתה לבחון את הבקשה כאילו הזמן קפא והנסיבות שהיו נותרו על כנן.

העתירה נדחית על הסף.