בג"ץ 1209/97 קטן סטיב נ. כהן אריה

הנשיא א' ברק:

1.אריה כהן (המשיב) משך שיק לאריה שאשא (מערער מס' 2) על סך 550,000 ש"ח. בשיק נמחק הדיבור "לפקודת" ונרשם "שלמו לאריה שאשא בלבד". השיק "הוסב" על ידי מערער מס' 2 לסטיב קטן (מערער מס' 1). זה האחרון הגיש השיק לביצוע בהוצאה לפועל. נתבקשה וניתנה רשות להתגונן. נקבע בבית המשפט כי השיק נמשך במסגרת עיסקה בין המשיב (ואחיו) עם מערער מס' 2, שעניינה רכישת מלון בבלגיה. בעיסקה זו - כך נקבע בבית המשפט המחוזי (הנשיא מ' אילן) - הוטעה המושך (המשיב) על ידי הנפרע (מערער מס' 2). למימון עיסקה זו ניתנה הלוואה על ידי מערער מס' 1 למשיב. נותן ההלוואה לא ידע על פרטי העיסקה. בנסיבות אלה הוחלט, כי למשיב עומדת הגנה טובה כנגד מערער מס' 2. כן נקבע כי מערער מס' 1 אינו אוחז, וממילא אינו אוחז כשורה. על דחייתה של התביעה הוגש הערעור שלפנינו.

2.דין הערעור להידחות. נקודת המוצא שלנו היא התשתית העובדתית כפי שנקבעה על ידי הערכאה הראשונה. לא מצאנו מקום להתערב בה. על פי תשתית עובדתית זו עומדת למשיב הגנה טובה של הטעיה (על פי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-) כנגד מערער מס' 2 (הנפרע). הגנה זו עומדת למשיב גם כנגד תביעתו של מערער מס' 1 ("הנסב"). אין לנו צורך לבחון את מעמדו המשפטי של מערער מס' 1. די לנו אם נקבע כי אין הוא אוחז כשורה, וממילא אין לו יותר זכויות משהיו למערער מס' 2. מערער מס' 1 אינו אוחז כשורה, ולו מהטעם שאין הוא אוחז (להגדרת אוחז, ראו סעיף 1 לפקודת השטרות [נוסח חדש], להלן: הפקודה). הוא אינו אוחז, שכן הוא אינו נסב; הוא אינו נסב, שכן השיק אינו סחיר ואינו ניתן להסבה (סעיף 7(א) לפקודה, וכן ע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ , פ"ד מח(4) 498). כדי להתגבר על קושי זה נטען בפנינו, כי מערער מס' 2 הוא נפרע בדוי. כידוע, אם הנפרע הוא בדוי, "מותר לנהוג בשטר כאילו הוא בר-פרעון למוכ"ז" (סעיף 6(ג) לפקודה). על כן - כך ממשיכה הטענה - ניתן לסחר שטר זה במסירה. מערער מס' 1 יהא, איפוא, אוחז, וממילא יוכל להיות גם אוחז כשורה. טענה זו אין בידי לקבלה, ומשני טעמים: ראשית , בנסיבות העניין שלפנינו אין לראות במערער מס' 2 כנפרע בדוי. נפרע הוא בדוי אם המושך, מבחינתו הסובייקטיבית, לא רצה לראות במי שרשם כנפרע כמי שזכאי לפרעון השטר (ראה י' זוסמן, דיני שטרות 79 (מהדורה ששית, 1983)). מחשבה סובייקטיבית זו לא התקיימה אצל המשיב, ולכן אין מערער מס' 2 נפרע בדוי, אלא נפרע "רגיל". מכאן גם, כפי שראינו, מערער מס' 1 אינו אוחז; שנית , אפילו היה הנפרע בדוי, השטר אינו "תקין לפי מראהו". מראה השטר מלמד עליו שאינו סחיר (סעיף 28(א) לפקודה). די בכך כדי לשלול מהאוחז (בהנחה והוא אכן "אוחז") מעמד של אוחז כשורה. לאור שני טעמים אלה, אין לי צורך לבחון אם קיים טעם שלישי לשלילת מעמדו של המערער מס' 1 כאוחז כשורה. טעם זה עניינו מעורבותו בעסקת המלון.

3.נטען בפנינו כי בהסכם שבין המשיב למערער מס' 2 נקבע כי בהתקיים תנאים מסויימים יהא המערער מס' 2 רשאי להעביר השיק למערער מס' 1. מוכן אני להניח, על כן, כי מערער מס' 1 מחזיק בשיק כדין. אין בכך כדי להפוך אותו לאוחז. השיק הוא מסמך פורמלי. כדי להחזיר לו את סחרותו, לא די בהסכם מחוצה לו. יש לבטל על פני השיק את הטעם שהביא למניעת הסחרות. אכן, כדי להחזיר לשיק את סחרותו, היה צריך למחוק את הדיבר "בלבד" שהופיע ליד שם הנפרע. יצויין, כי אפילו נעשה הדבר - ודבר המחיקה היה גלוי על פי השיק - עדיין היה מקום לבחון אם אין בכך כדי לשלול את מעמדו של מערער מס' 2 כאוחז כשורה. על כל פנים, משלא נמחק ה"בלבד" מהשיק, אין בהסכם החיצוני כדי להחזיר לשטר את סחרותו.

4.ממשיך מערער מס' 1 וטוען כי מערער מס' 2 פעל כשלוחו. מכיוון שכך, זכאי מערער מס' 1 על פי השטר בלא צורך בהיסב. טענה זו מעוררת שורה של שאלות וקושיות, שאין לי צורך לדון בהם. אפילו יצליח מערער מס' 1 בטענתו זו, יהא בכוחה להכניסו לנעליו השיטריים של מערער מס' 2. כפי שראינו, עומדת למשיב טענת הטעיה כנגד מערער מס' 2. נמצא, שאין בטענה זו כדי לקדם את עניינו של מערער מס' 1.

התוצאה היא כי דין הערעור להידחות. המערערים ישאו בהוצאות המשיב בסכום כולל של 30,000 ש"ח.

ה נ ש י א

המשנה לנשיא, השופט ש' לוין:

אני מסכים.

המשנה לנשיא

השופט ת' אור:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.