בג"ץ 1233/08 רפי רותם נ. ורדה סמאט ,שופטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב

השופט א' א' לוי:

1.

ענינה של הפרשה שבפנינו הוא במערכת יחסים עכורה שהתקיימה תקופה ממושכת ברשות המסים, ובה היה מעורב העותר, רפי רותם, ששימש במשך שנים רבות במחלקת החקירות של הרשות. בסופו של יום הועבר העותר מתפקידו, ולטענתו נבע הדבר ממעורבותו בחשיפתם של אי-סדרים המשמשים מזה חודשים ארוכים נושא לחקירת המשטרה. את השגותיו על ההעברה מן התפקיד הביא העותר בפני בית-הדין האזורי לעבודה, אולם זה, בפסק-דין מקיף ומנומק היטב, מצא כי אין יסוד לטענתו, וכי סיום עבודתו במחלקת החקירות נבע מיחסי עבודה גרועים, שראשיתם עוד זמן רב קודם שהתעורר חשד באשר להתנהלותה של הרשות.

2.

העותר מאן להשלים עם הכרעתו של בית-הדין האזורי, ופנה בערעור לערכאה הארצית. אך גם זו לא ראתה לקבל את טענותיו. לאחר שנדרש באריכות לדרך בה השתלשלו העניינים, הגיע הרכב השופטים, פה אחד, לכלל דעה כי לא נקם על חשיפתה של שחיתות ציבורית הוא שעמד בבסיס העברתו של העותר מתפקידו, כי אם היעדר יכולת להוסיף ולקיים יחסי עבודה תקינים. על כך נסבה העתירה שבפנינו, בה מבקש העותר להביא לביטול פסיקתם של בתי הדין לעבודה.

3.

חשיפתן של שחיתויות במקומות עבודה ציבוריים היא פעולה חשובה מאין כמותה, ואין אני קובע כך אך מן השפה ולחוץ. גם המחוקק הטעים גישה זו, בחוקקו את חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז-1997. החשש מפני פגיעה בתנאי העסקתו של מי שהעז וחשף התנהלות בלתי תקינה, לעולם טבוע בסוגיה, והוא מן הגורמים העיקריים המטילים צל על נכונותם של עובדים להעמיד עצמם במעמד הקשה מלכתחילה, בו נדרשים הם לצאת כנגד מסגרת בה פעלו, לעתים שנים ארוכות. יתרה מכך, אך טבעי הוא כי התחושה שחושף השחיתות שוב אינו נאמן למערכת בה התנהל עלולה היא כשלעצמה להעכיר את מערכת יחסיו עם חבריו לעבודה או עם הממונים עליו.

עם זאת, לעולם נדרשים אנו להבחין בין פיטורים או העברה מתפקיד שלגביהם הציג העובד ולו ראשית ראיה לכך שמקורם בתלונתו (וראו בג"צ 6840/01 פלצמן בל נ' ראש המטה הכללי (טרם פורסם, 10.10.05)), לבין נסיבות עובדתיות אחרות אשר הן העומדות ברקע הדברים. בענין זה לא יוכל להימצא תחליף לקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, ובמקרה דנן של בית-הדין האזורי, האמון על בחינתם של יחסי עבודה. עיון בהכרעותיו של בית-הדין, על שתי ערכאותיו, מגלה כי אלו בחנו לפני-ולפנים את העובדות הרלוונטיות בטרם הגיעו למסקנה אליה הגיעו. כידוע, בית-משפט זה אינו יושב, למעט מקרים חריגים, כערכאת ערעור שנייה, ולא מצאתי כי הוכחה עילה לעריכתו המחודשת של הבירור העובדתי.

בנסיבות אלו, אין מנוס מדחייתה של העתירה על הסף, וכך אנו עושים.