בג"ץ 1253/20 עקיבא ולנשטיין נ. המנהל האזרחי באזור יו"ש - הממונה על הרכוש

השופט א' שטיין:

1.

לפנינו עתירה שבגדרה מבוקש כי נורה למנהל האזרחי באזור יו"ש – הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש (להלן: המנהל ) לבטל נוהל מתן שירות (להלן: הנוהל ), אשר מגביל את היקף השירות במסגרת קבלת קהל במשרדו במנהל האזרחי בבית אל לשתי פעולות בלבד ביום לאדם אחד.

2.

מדובר בנוהל מתן שירות שהוצא על ידי המנהל ביום 27.5.2019 ואשר עוסק בהסדרת מתן השירות במנהל. סעיף 4 לנוהל קובע כי "ניתן לטפל עד 2 תיקים לגורם. בקשות נוספות (מעבר ל-2) ניתן להפקיד בארכיב (ניתן לקבל חותמת "נתקבל"). בקשות אלו יטופלו בהקדם על ידי מחלקת עסקות בהתאם לעומסי העבודה".

3.

העותר עוסק בביצוע שליחויות לעורכי דין ולבעלי דירות אשר נזקקים לשירותיו של המנהל. במסגרת עבודתו, מקבל העותר ייפוי כוח לשם קבלת אישורי זכויות במשרדי המנהל.

4.

במסגרת העתירה, טוען העותר נגד סבירותו של הנוהל, אשר פוגע לדבריו בחופש העיסוק שלו וכן בזכויות הקניין של כלל הציבור הנדרש לשירותי המנהל. לטענת העותר, מרבית האזרחים נמנעים מהגעה למשרדי המנהל בשל מיקומם בתוך בסיס צבאי בסמוך לכניסה לרמאללה, אזור מרוחק ולמוד פיגועים. כך נוצר, לטענת העותר, מצב אבסורדי: המנהל מסרב לבצע יותר משתי פעולות ביום גם כאשר משרדיו ריקים מקהל הממתין לקבלת השירות.

5.

לטענת המנהל, דין העתירה להידחות על הסף מאחר שזו אינה מגלה עילה להתערבות בג"ץ. נטען כי הנוהל הוצא במטרה לשפר את השירות אשר ניתן לפונים למשרדי המנהל מתוך ראיית טובתם של כלל ציבור הפונים. לדברי המנהל, טרם הוצאת הנוהל השתרכו תורים ארוכים במשרדיו, דבר שגרם להמתנה ממושכת לקבלת השירות. המנהל מוסיף וטוען, כי הנוהל אינו מונע מתן שירות מאיש אלא רק מווסת את עומס הפניות בשעות קבלת הקהל; שכן מי שמגיע עם פניות ביותר משני תיקים, יוכל להפקידן במשרדי המנהל ואלה תטופלנה בהקדם לאחר שעות קבלת הקהל, והמסמכים המבוקשים יסופקו באמצעות דואר.

6.

לעמדת המנהל, הנוהל הינו מידתי וסביר, והוצא לתכלית ראויה של שיפור השירות הניתן על ידי גורמי המנהל לציבור הרחב, במטרה לעשותו יעיל, מהיר ונוח ככל שניתן. הנוהל גובש על ידי גורמי מקצוע במנהל, בליווי יועצו המשפטי, ואושר על ידי הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור יהודה ושומרון, מר יוסי סגל.

7.

כמו כן טוען המנהל, כי לעותר אין זכות קנויה לקבלת שירות לאלתר בכל התיקים שלגביהם פנה. עוד נטען, כי העתירה אינה מסבירה כלל את טיב הפגיעה בזכויות הקניין של הציבור ובחופש העיסוק של העותר, אשר מיוחסת לנוהל.

8.

בטרם אדון בגוף העתירה, אציין כי ביום 11.12.2019 הגיש העותר עתירה זהה לבית משפט זה, אשר נדחתה מחמת אי-מיצוי הליכים (בג"ץ 8262/19 ולנשטיין נ' המנהל האזרחי באזור יו"ש – הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי (16.12.2019)). בעתירתו הנוכחית מפנה העותר את תשומת ליבנו לדין ודברים שהיו בינו לבין המנהל; ואף מתגובת המנהל עולה, כי הוסברו לעותר הטעמים לקביעת הנוהל וצוין כי הנוהל לא ישונה.

9.

סבורני כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה מבוררת להתערבות שיפוטית בשיקול דעתו של המנהל. הלכה היא עמנו כי בית משפט זה לא יחליף את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת בשיקול דעתו שלו, כל אימת שהחלטתה עומדת בכללי המנהל התקין ואינה לוקה בפגם שיורד לשורש העניין כדוגמת חוסר סבירות קיצוני, שיקולים זרים או הפליה (ראו למשל בג"ץ 5787/18 רובינשטיין נ' לשכת הסיוע המשפטי מחוז ת"א , פסקה 6 והאסמכתאות שם (21.11.2018); בג"ץ 703/19 אמ.בי.איי פארמה בע"מ נ' משרד הבריאות , פסקה 19 והאסמכתאות שם (26.8.2019); בג"ץ 3432/20 טרקלין אולמות ואירועים - אולמי מונדיאל נ' ממשלת ישראל , פסקה 10 והאסמכתאות שם (7.6.2020) ). במקרה שלפנינו שוכנעתי כי החלטת המנהל לווסת את עומסיו על ידי הגבלת כמות התיקים אשר יטופלו בו במקום הינה סבירה לחלוטין – זאת, בייחוד כאשר עומדת לעותר, כמו לכל דורש, האפשרות להשאיר את יתר התיקים במשרדי המנהל להמשך טיפול לאחר שעות קבלת הקהל.

10.

שאלה דומה לזו שהעותר ביקש להציב לפנינו הוכרעה זה מכבר על ידי בית משפט זה בגדרי בג"ץ 7245/14 לוי – שירותים משפטיים נ' רשם המקרקעין – טאבו ירושלים (16.12.2014), אשר עסק בנוהל זהה שהוצא בלשכת רשם המקרקעין בירושלים. שם קבע השופט א' רובינשטיין (כתוארו דאז) כדלקמן:

"מטבע הדברים, רשויות שונות מתמודדות עם עומס העבודה בדרכים שונות, והאופן בו פעלו המשיבים בענייננו אינו נראה חריג או פוגעני בצורה המצדיקה התערבות; כך במיוחד, כפי שציינו המשיבים, שעה שמתאפשר לעותר ולציבור באי לשכת המקרקעין להפקיד את תיקיהם לטיפול אצל פקידי הלשכה לאחר שעות העבודה, מבלי הגבלה על מספר התיקים. מכאן נראה כי אין להלום טענה לפגיעה לכאורית בחופש העיסוק של העותר, וככל שישנה ניכר כי זו מידתית.

[...]

ועם זאת, פשיטא כי ככל שניתן להקל על אנשים מסוגו של העותר לעשות מלאכתם, ראוי לרשות ליתן דעתה לכך לפי הנחוץ" (שם, בפסקה ד').

11.

העתירה נדחית אפוא. בנסיבות דהאידנא, ובהתחשב במצבו הכלכלי של העותר, לא נעשה צו להוצאות.