בג"ץ 1258/11 יהדות פלדות בע"מ נ. מינהל מקרקעי ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

עניינה של עתירה זו בבקשת העותרת, חברה פרטית המחזיקה ומפעילה מפעלים לייצור פלדה, כי נורה למשיב ליתן טעם, מדוע לא יתקשר עמה בעסקה להקצאת שטח קרקע בפטור ממכרז.

2.

שטח "המריבה" הוא מגרש המצוי באזור התעשייה פארק ראם במועצה האזורית באר טוביה, בסמיכות למגרש 310, עליו ממוקם אחד ממפעליה של העותרת. חשיבותו של השטח לעותרת נובעת מרצונה להרחיב את פעילותו של המפעל, ולטענתה, אם לא יוקצה השטח עשוי הדבר להוביל בסופו של דבר אף לסגירת המפעל. העותרת השקיעה משאבים רבים לצורך השגת אישורים ועמידה בתנאים הנדרשים לשם התקשרות עם המשיב בעסקה להקצאת השטח, לטענתה, כפועל יוצא של פגישות והתכתבויות עם המשיב מהן השתקף מצג לפיו אם תעמוד העותרת בדרישות, ייעתר המשיב לבקשתה. בפועל, עומד המשיב בסירובו לעשות זאת. לגישת העותרת, התנהלות זו של המשיב נגועה בחוסר סבירות ובאי-חוקיות, הואיל והתמלאו בעניינה התנאים הקבועים בתקנה 25 לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993, הנוגעת להקצאת שטח על-ידי מינהל מקרקעי ישראל בפטור ממכרז. בנסיבות אלה סבורה העותרת כי סירובו של המשיב מקורו בשיקולים זרים ופסולים.

3.

כעולה מתגובת המשיב, סירובו נעוץ בשני טעמים עיקריים. ראשית, נוכח המדיניות הנהוגה על ידו, לפיה לא יוענק פטור ממכרז ביחס למקרקעין שהמבקש פלש אליהם, וכך נהגה העותרת במשך תקופה ארוכה. שנית, השטח המבוקש מצוי במוקד מחלוקת משפטית נוספת, בין המשיב לבין צד ג' שעניינה בזכויות העומדות לזה האחרון, לטענתו, במקרקעין. לדעת המשיב, לא יהיה זה ראוי להקצות את השטח לעותרת קודם שתיושב מחלוקת זו.

4.

ההחלטה אם להקצות את השטח בפטור ממכרז מצריכה, בשלב ראשון, החלטת המשיב אודות עצם ההקצאה ורק בשלב שני, מתעוררת השאלה בדבר הדרך בה הדבר יתבצע, במכרז או בפטור ממנו. בנסיבות המקרה דנן, סבר המשיב, כי טרם בשלה העת להקצות את השטח נוכח מחלוקות משפטיות הקיימות לגביו. בחינת מהותה של העתירה כמו גם הסעד המבוקש במסגרתה, מצביעים על כך שהעתירה מכוונת כלפי השלב השני שבהחלטת המשיב, ומשכך לעת הזאת, מדובר בעתירה מוקדמת אשר דינה להידחות על הסף (בג"ץ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח תקווה , פ"ד מח(5) 630, 644 (1994); בג"ץ 11384/05 עמותת אומ"ץ נ' ועדת הכנסת (לא פורסם, 22.1.06)).

על דרך הכלל, נמנע בית-משפט זה בשבתו כבית משפט לצדק מלהתערב בהליך קודם שנתקבלה החלטת הרשות המנהלית המוסמכת לעניין. בכך בא לידי ביטוי העיקרון בדבר הפרדת הרשויות. עמדת המשיב, לפיה אין להקצות את השטח בשלב זה, אינה מהווה החלטה סופית, ומשכך אין מקום לקיים ביקורת שיפוטית בגינה. גם מטעמים של יעילות לא מצאנו מקום להידרש לעתירה, כל עוד תלויים ועומדים בעניינה הליכים משפטיים הנוגעים למחלוקות שבין הצדדים בדבר הזכויות בשטח. הכרעה בהליכים אלה עשויה להוביל את המשיב לשנות מעמדתו, ולמצער, לחדד את המחלוקת שבינו ובין העותרת, באופן שייתר את הדיון או ייעל אותו.

5.

טעם נוסף המצדיק את דחייתה של העתירה על הסף, נוגע לקיומו של סעד חלופי העומד בפני העותרת, בדמות עתירה לבית-המשפט לעניינים מנהליים, לו ניתנה הסמכות לדון בענייני מכרזים (סעיף 5(1) לחוק בתי-משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 ביחד עם פרט 5 לתוספת הראשונה בחוק). אמנם, לבית-משפט הגבוה לצדק סמכות מקבילה לדון בנושאים אלה ( ראו: בג"ץ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נז(1) 121 (2002)), אך ככלל, הוא יימנע מלעשות זאת ולא יידרש לעניין המצוי גם בסמכותה העניינית של ערכאה אחרת, למעט במקרים חריגים. העובדה כי במוקד הסכסוך עומדות מחלוקות פרטניות, מחזקת את המסקנה כי דרך המלך לדיון בו עוברת בבית-המשפט לעניינים מנהליים.

נוכח האמור, נדחית העתירה על הסף.