בג"ץ 1321/01 כלל חברה לביטוח בע"מ נ. שמעון פינטו

המשיב 1 (להלן: המשיב) הגיש בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה כנגד המבקשת למתן פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לאחר שבתאריך 19.1.93, נפצע בעינו במהלך משחק כדור-סל בבית-ספרו, ואיבד עקב כך את ראייתו באותה העין.

את תביעתו בבית-המשפט המחוזי הגיש המשיב תחילה כנגד ענבל, חברה לביטוח בע"מ (להלן: ענבל), בסברו בטעות כי הנזק האמור היה מכוסה בפוליסת ביטוח שהוצאה מטעמה. לאחר זמן התברר לו כי למעשה המבקשת הייתה המבטחת באותה העת, ועל-כן בתאריך 6.11.00 הגיש כתב-תביעה מתוקן, הפעם כנגד המבקשת.

בבית-המשפט המחוזי טענה המבקשת כי לאור סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א1981- (להלן: חוק חוזה הביטוח) יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנותה, וזאת לנוכח העובדה כי עברו למעלה משלוש שנים מיום הגיע המשיב לגיל 18 ועד ליום הגשת התביעה על-ידו. המשיב טען בתגובה כי במקרה הנדון חל סייג להוראה זו, לאור זאת שטרם חלפו שלוש שנים מאז הובררה לו זהותה הנכונה של המבטחת. בטענתו זו הסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח1958- (להלן: חוק ההתיישנות), הקובע כי כאשר נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לו עובדות אלה.

בית-המשפט המחוזי, לאחר שעיין בראיות שונות התומכות בטענותיו העובדתיות של המשיב, קיבל את טענתו בדבר תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ועל-כן דחה את בקשת המבקשת לדחות על הסף את תביעת המשיב מפאת התיישנותה.

על החלטה זו הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור שבפניי. בקשתה מבוססת על שתי טענות עיקריות: ראשית, המבקשת קובלת על כך שהחלטתו של בית-המשפט המחוזי התקבלה מבלי שהוגש תצהיר על-ידי המשיב. שנית, היא טוענת כי המשיב אינו רשאי להסתמך על הוראות סעיף 8 האמור, וזאת משום שתביעתו המקורית בבית-המשפט המחוזי כנגד חברת ענבל אף היא הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. לדעתה, לנוכח העובדה שגם חברת ענבל רשאית הייתה להתגונן כנגד התביעה בטענה שהתיישנה, הרי שאין זה ראוי כי המשיב יצא נשכר משגיאתו באשר לזהות החברה המבטחת.

דין הבקשה להידחות.

באשר לטענתה הראשונה של המבקשת, לפיה היה על בית-המשפט המחוזי להסתמך בהחלטתו על תצהיר מטעם המשיב, הרי שלנוכח התשתית הראייתית שהייתה מונחת בפני בית-המשפט המחוזי, ושאף באה לידי ביטוי בהחלטתו, לא מצאתי מקום להתערב בה.

לא מצאתי ממש גם בטענתה השניה של המבקשת, לפיה המשיב מנוע מלטעון כי התקיימו יסודותיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות משום שתביעתו התיישנה גם כנגד חברת ענבל. אמנם כן, אילו הייתה ענבל הנתבעת הנכונה, אפשר שרשאית הייתה להתגונן בטענת התיישנות. ואולם, משהתברר כי המבטחת האמיתית היא המבקשת, הרי שיש לבחון את השאלה האם נעלמה מן המשיב זהות הנתבעת "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". במקרה שבפני קבע בית-המשפט המחוזי, כאמור, כי יסוד זה של סעיף 8 לחוק ההתיישנות נתקיים.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית.