בג"ץ 1334/07 ג'ורג' מארון נ. מדינת ישראל-משרד הבטחון

העתירה שבכותרת נמחקה לבקשת הצדדים בפסק-דיני מיום 19.10.2010. העותר ביקש לחייב את המשיבה בהוצאות, והמשיבה הגישה – ביום 6.2.2011 – את תגובתה לעניין זה. בהחלטה זו אדרש אפוא לנושא ההוצאות.

מדובר בעתירה שהוגשה ביום 12.2.2007 ובה ביקש העותר – קצין בצבא דרום לבנון לשעבר – לטפל בעניינו במסגרת המנהלה הביטחונית לסיוע (להלן: המנהלה ), ולהעניק לו זכויות והטבות שונות בהתאם. המשיבה הגישה ביום 27.5.2008 תגובה מקדמית ובה נטען בין היתר כי העותר אינו בא בגדר הזכאים לסיוע מהמנהלה. עוד נטען כי לאור קיומן של עתירות אחרות שבהן מתעוררות שאלות דומות, מן הראוי להשהות את הטיפול בעתירה זו עד להכרעה בעתירות האחרות. ביום 28.5.2008 התקיים דיון לפני הרכב, ונקבע כי על אף שאין חפיפה מלאה בין העתירות, אין זה ראוי לנהל הליכים מקבילים בעתירות העוסקות בשאלות דומות. הטיפול בעתירה הושהה עד להכרעה בבג"ץ 10513/05, ומשניתן פסק-הדין בעתירה אחרונה זו, והעותר הודיע כי הוא עומד על עתירתו-שלו, נתקיים דיון לפני הרכב ביום 12.10.2009 ובעקבותיו ניתן צו-על-תנאי. או-אז החלה המשיבה בתהליך של בדיקה מעמיקה בעניינו של העותר, שבמסגרתה בוצעו תחקורים ובדיקות לגבי מהות תפקידו של העותר בצד"ל. בתום הבדיקה – כשנה לאחר מתן הצו-על-תנאי, וכעשרה ימים לפני מועד הדיון (השלישי) שנקבע לפני הרכב – דווח לבית המשפט (ביום 18.10.2010) כי הוחלט להכיר בעותר כזכאי לטיפולה של המנהלה. כך נתייתרה העתירה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים נחה דעתי כי יש מקום לפסיקת הוצאות במקרה זה. מדובר כאמור בעתירה שהוגשה בשנת 2007, ואשר בתחילה סברה המשיבה – על-פי המידע שהיה ברשותה – כי יש לדחותה. בשנת 2009 הוצא צו-על-תנאי בעתירה. בעקבות הוצאת הצו-על-תנאי החלה הבדיקה המעמיקה בעניינו של העותר. בדיקה מעמיקה זו הובילה למתן הסעד העיקרי שנתבקש בעתירה – הכרה בעותר כזכאי לטיפולה של המנהלה. בנסיבות אלה לא ניתן לחלוק על כך שהגשת העתירה וההתדיינות במסגרתה קידמו את עניינו של העותר, עד שלבסוף הוכרה הזכאות המיוחלת תוך שינוי בעמדה המקורית של המשיבה. טענת המשיבה כי עמדתה העדכנית היא בבחינת הליכה לקראת העותר, אין בה כדי לשמוט את הקרקע מתחת למסקנה בדבר התרומה שהייתה לעתירה לקבלת הסעד הלכה למעשה. עוד אציין כי אין טענה שהעותר השתהה בהגשת עתירתו או לחלופין – הגיש אותה בטרם מיצוי הליכים.

לאור כל אלה, ולאחר שעיינתי בכל המסמכים שבתיק והבאתי בחשבון את טענות הצדדים ואת היקף ההתדיינות בעתירה, ובהיעדר ראיות לעניין גובה ההוצאות ושכר הטרחה, באתי לכלל מסקנה כי העותר זכאי לפסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 8,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.