פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו
כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
1345/16
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט א' שהם
כבוד השופטת ע' ברון
העותרים:
1.
אניט אוחיון
2. מרדכי סימון אוחיון
3. אברהם אוחיון
4. שלמה אוחיון
נ ג ד
המשיבים:
1.
בית הדין הארצי לעבודה
2. חברת נמלי ישראל - פיתוח ונכסים בע"מ
3. נתיב - קרן הפנסיה של פועלי ועובדי מפעלי משק ההסתדרות
בע"מ
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרים:
עו"ד יאסין ויסאם
פסק
דין
השופט
א' שהם:
1. במסגרת העתירה שלפנינו
התבקשנו לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (להלן:
המשיב 1
), מיום 19.11.2015, וכן
את פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, מיום 18.7.2014, ולהורות לבית הדין האזורי
לעבודה לשמוע את טענות העותרים לגופן.
הרקע להגשת העתירה
2. העותרת 1 (להלן:
העותרת
) היא אלמנתו של המנוח,
גבריאל אוחיון ז"ל (להלן:
המנוח
),
אשר היה מבוטח על ידי המשיבה 3, עת עבד בחברת נמל חיפה בע"מ (שהמשיבה 2 היא
חליפתה), משנת 1957 ועד לפרישתו עקב מחלה קשה במחצית שנת 1977. תביעתו של המנוח
לקבלת פנסיית נכות מהמשיבה 3 נדחתה, לאחר שזה לא שיתף פעולה עם הועדה הרפואית מטעם
המשיבה 3. לגישתם של העותרים שלפנינו, העדר שיתוף הפעולה של המנוח נבע ממצבו הנפשי
דאז, ואילולא זה, הוא היה זכאי לקבל פנסיית נכות מהמשיבה 3. לפיכך, הגישו העותרים
תביעה לבית הדין האזורי לעבודה (ק"ג (חי') 5164-02-13), לקבל מהמשיבות 2 ו-3,
עבור העותרת, סכום שווה ערך לפנסיית הנכות של המנוח, לה היה זכאי מיום פרישתו ועד
למועד פטירתו, ביום 30.10.1987. בנוסף, כללה התביעה דרישה לקבל פנסיית שארים,
לעותרת ולשלושת ילדיה, הם העותרים 4-2, בגין אותה תקופה, וכן פנסיית שארים עתידית.
3. טרם התייחסות לפסקי הדין,
מושא העתירה, יובהר כי העותרים לא חלקו על כך כי בחודש נובמבר 1987, פנתה העותרת
למשיבה 3 בבקשה לקבל את כספי הפיצויים והתגמולים של המנוח, וכי בעקבות צו הירושה,
מיום 28.1.1988, במסגרתו מונתה כמנהלת עזבון המנוח, קיבלה העותרת, ביום 15.3.1988,
את כל הכספים שהצטברו אצל המשיבה 3 לזכותו של המנוח וחתמה, במקביל, על טופס "
ויתור תביעות
". אין גם מחלוקת,
כי העותרים 4-2 הינם חסרי ישע, אשר נולדו עם בעיות רפואיות ומומים קשים ואינם
כשירים, לפי הגדרות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב- 1962. עובדה
נוספת, עליה לא השיגו העותרים, היא כי תביעתם לבית הדין האזורי לעבודה הוגשה כ- 36
שנים לאחר התגבשות עילת התביעה בדבר פנסיית הנכות של המנוח, וכ- 26 שנים לאחר
היווצרות עילת התביעה בנוגע לקבלת פנסיית השארים.
פסק דינו של בית הדין
האזורי לעבודה
4.
בית
הדין האזורי לעבודה קבע בפסק דינו כי תביעת העותרת לקבלת תשלום
פנסיית הנכות, לה היה זכאי המנוח, ותביעתה לקבלת פנסיית שארים, כאלמנת המנוח, מוצו
עם משיכת הכספים של העותרת מהמשיבה 3, בשנת 1988. טענות העותרת, לפיהן המשיבות 2
ו/או 3 הובילו אותה, בחוסר תום לב, לחתום על מסמכים שונים בשנת 1988, שמנעו ממנה
לבחור בחלופה אחרת, היו אמורות להעלות במהלך 7 השנים שעברו מאז קיבלה את הכספים
שהצטברו לזכותו של המנוח במשיבה 3, ולפיכך התביעה, על שתי ראשיה, התיישנה. בית
הדין האזורי הדגיש כי התביעה שלפניו אינה תביעה לגמלה חודשית, שהזכאות לה מתחדשת
מדי חודש בחודשו "
אלא בתביעה שמוצתה
לפני עשרות שנים בצעד של האמא, שאין חולק על קיומו, אך מנסים בדיעבד לאפשר לה
לבחור אחרת. שינוי כזה אין להתיר, אחרי שנים כה רבות
".
טענת העותרת, כי מחלת הנפש של המנוח היא שהובילה להעדר שיתוף הפעולה מצידו עם
הועדה הרפואית מטעם המשיבה 3, ומשום כך היה המנוח זכאי לקבלת פנסיית הנכות ממועד
פרישתו, נדחתה. הובהר, כי ככל שהמנוח סבל מהמצב הרפואי הנטען (שכן התעודות
הרפואיות שצורפו לתביעה התייחסו למצבם של העותרים 4-2 בלבד), הרי שהעותרת ידעה על
מצבו זה "
בזמן אמת
",
ולפיכך אין בטענה זו כדי להתגבר על חלוף תקופת ההתיישנות. בית הדין הוסיף וציין,
כי גם אם אין לבוא בטרוניה לעותרת על כך שלא שכנעה את בעלה המנוח לשתף פעולה עם
הועדה הרפואית, הרי שמיום שמונתה כמנהלת עזבונו, עמדה לה הזכות לתבוע את הכספים שסברה
שמגיעים לו, במגבלת חוק ההתיישנות, וכך עשתה.
5. בית הדין האזורי לעבודה אף
דחה את הטענה כי העותרים 4-2 זכאים לקבלת פנסיית שארים מכוח החריג המעוגן בסעיף 11
לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן:
החוק
).
סעיף זה קובע, כי במניין תקופת ההתיישנות לא ייחשב "
הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי
או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס
[...]".
לטענת העותרים, מאחר שהעותרת טרם מונתה כאפוטרופוסית לילדיה, הרי שלא חלפה תקופת
ההתיישנות להגשת תביעתם של העותרים 4-2 לקבלת פנסיית השארים לה הם זכאים. כאמור,
טענה זו נדחתה. ראשית, בית הדין האזורי לעבודה קבע, כי העותרת הציגה עצמה, לאורך
השנים, כ"
אפוטרופוס חוקי
"
של העותרים 4-2, וכי יש טעם לפגם בטענתה, כי אין היא נושאת בתפקיד זה רק על מנת
להדוף את טענת ההתיישנות כלפי תביעתה וכלפי תביעת העותרים 4-2. שנית, ולגופה של
הטענה, נקבע, כי אין בכוחה של ההלכה המשפטית אליה הפנו העותרים- לפיה סעיף 11
מכוון לאפוטרופוס שמונה בידי בית המשפט, ואינו מסתפק, לצורך עצירת מירוץ
ההתיישנות, בקיומו של אפוטרופוס "
טבעי
",
כהורה - כדי לסייע לעותרים. הובהר, כי על פי פסיקת בית משפט זה, על השימוש בסעיף
11 לחוק להעשות בתום-לב. בנסיבות דנן, קבע בית הדין האזורי לעבודה, כי כאשר העותרת
היא שבחרה למשוך את כל הכספים שמגיעים למנוח מהמשיבה 3, במקום קצבת השארים לה
ולילדיה הקטינים, ואף המתינה שנות דור על מנת להגיש את תביעתה הנוכחית, יש למנוע
מן העותרים "
ניצול לרעה
"
של ההסדר הקיים בסעיף 11 לחוק. יתר על כן, נקבע, כי גם אם העותרת היתה ממונה בשלב
זה כאפוטרופוסית חוקית של העותרים 4-2, לא היה בכוחה להתגבר על תקופת ההתיישנות
שחלפה, מאז נוצרה עילת התביעה לקבלת פנסיית השארים. זאת, משום שסעיף 11 סיפא לחוק
קובע, כי גם אם לתובע הבלתי כשיר היה אפוטרופוס, הרי שבמסגרת תקופת ההתיישנות
"
לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו
לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה
". מאחר
שבנסיבות דידן, ידעה העותרת, זה מכבר, על העובדות המהוות את עילת התביעה - היינו
פטירת המנוח והיותם של העותרים 4-2 יתומים הזכאים לקצבת שארים - הרי שמינויה הרשמי
כאפוטרופוסית על העותרים 4-2 לא היה עוצר את מניין תקופת ההתיישנות. לבסוף, קבע
בית הדין האזורי לעבודה, כי לאור האמור לעיל, אין כל הצדקה ליתן לעותרים 4-2 זכות
להגיש, כיום, תביעה עצמאית לקבלת פנסיית השארים, שכן זו תחייב להתיר למשיבים 2 ו-3
לחזור בתביעת שיפוי אל העותרת עצמה, ובכך "
ייצא שכר הילדים בהפסדם
".
לפיכך, נדחתה תביעתם של העותרים.
פסק דינו של בית הדין
הארצי לעבודה
6. ערעורם של העותרים לבית
הדין הארצי לעבודה, הוא המשיב 1 לעתירה, נדחה אף הוא. המשיב 1 הדגיש בפסק דינו, כי
תביעתו של המנוח לקבלת פנסיית נכות מהמשיבה 3 נדחתה, כאשר המנוח היה מיוצג באותו
שלב על ידי עורך דין. על החלטת הוועדה הרפואית של המשיבה 3 לא הגיש המנוח ערעור, וזו
הפכה לחלוטה. לאור חלוף הזמן, אישר המשיב 1 את פסיקתו של הבית הדין האזורי לעבודה,
לפיה התביעה התיישנה.
עוד הוסיף המשיב 1 וקבע,
כי לאור תקנות הפנסיה של המשיבה 3, זכאות העותרים לקבלת פנסיית שארים קמה רק אם
היתה למנוח זכאות קודמת לפנסיית נכות, ערב פטירתו. ואולם, מאחר שההחלטה בדבר העדר
זכאותו של המנוח לפנסיית נכות הינה החלטה
חלוטה, ולאחר שהעותרת משכה את כל כספי הפדיון מהמשיבה 3, לא ניתן לברר, בדיעבד, האם קמה למנוח זכאות לקבלת פנסיית הנכות, לוּ היה מערער על קביעות הוועדה הרפואית בעניינו. המשיב 1 הדגיש, לעניין זה, כי העותרים לא הציגו כל מסמך המעיד על מחלת נפש שמנעה מהמנוח לערער, בתקופה הרלוונטית, על ההחלטה בדבר העדר זכאותו לקבלת פנסיית נכות
מהמשיבה 3. עוד הובהר, כי מאחר שהזכאות לקבלת פנסיית שארים תלויה בזכאותו של המנוח לקבלת פנסיית נכות, וזו לא נקבעה, הרי הטענה שהעותרים 4-2 סובלים מליקוי נפשי, אשר מנע מהם להגיש תביעה עצמאית, איננה רלוונטית. המשיב 1 הוסיף וציין, כי אף אם העותרים היו מוכיחים שהיה מקום למנות לעותרים 2-4 אפוטרופוס חוקי, נוכח מצבם הנפשי, ובהתעלם מפועלה של העותרת עבורם, לא היה בכך " כדי לרפא את הפגם של העדר עילת תביעה לפנסיית שארים 10 שנים לאחר העדר זכאות לפנסיית נכות וניתוק הקשר עם הקרן ".
לפיכך, קבע המשיב 1, כי יש לדחות את ערעורם של העותרים.
תמצית העתירה
7.לטענת העותרים, המשיב 1 טעה טעות משפטית מהותית עת דחה את ערעורם, ובאשררו את פסק דינו של בית הדין האזורי, אשר דחה את תביעתם, מבלי לדון בה לגופה. עוד נטען, כי על בית משפט זה להתערב בפסיקתו של המשיב 1 על מנת לעשות משפט צדק עם העותרים חסרי הישע ועם עותרים פוטנציאלים, אשר זכותם לפנסיה נשללה " בעקבות אטימותן והתנהלותן השרירותית של קרנות הפנסיה ו/או חברות הביטוח ". לגופם של דברים, נטען, בין היתר, כי החלטת הוועדה הרפואית לדחות את תביעתו של המנוח לקבלת פנסיית נכות איננה חלוטה, לנוכח מצבו הנפשי באותה תקופה, וכי עובדת היותו מיוצג על ידי עורך דין, אין בה כדי לכרסם בטענות העותרים לעניין זכאותם; כי לא היה מקום לייחס לעותרת חוסר תום לב, וכי היא נוצלה בחוסר תום לב על ידי המשיבים; וכי תביעתם של העותרים 4-2 אינה נוגעת להתנהלותה של העותרת, וזו לא התיישנה, נוכח האמור בסעיף 11 לחוק ההתיישנות.
דיון והכרעה
8.דינה של העתירה להידחות על הסף.
הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, איננו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה, שהינו בעל מומחיות מיוחדת בתחום משפט העבודה. התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה תעשה במשורה, ורק במקרים חריגים, בהם נפלה בפסק דינו טעות משפטית מהותית או כאשר שורת הצדק מחייבת התערבות (בג"ץ 8199/15 פלוני נ' בית הדין הארצי לעבודה (8.2.2016); בג"ץ 8966/15 ציציאשוילי נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים
(10.1.2016);
בג"ץ 5510/15 טפירו נ' בית הדין הארצי לעבודה (29.11.2015);
בג"ץ 5005/15 צרור נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים
(20.7.2015)). העתירה דנן אינה מקיימת את התנאים האמורים.
עיינו בקפידה בטענות העותרים ובפסקי הדין של בית הדין האזורי ושל בית הדין הארצי לעבודה, ולא מצאנו כי נפלה בהם כל טעות, או כי טעמים של צדק מחייבים התערבות בפסיקתם, וזאת, עם כל ההבנה והרגישות למצבם הלא פשוט של העותרים. העותרים שבים ומעלים בעתירתם
טענות שנבחנו בדקדקנות ובכובד ראש, כמפורט לעיל, על ידי שתי ערכאות שיפוטיות קודמות. בעיקר, העותרים משיגים על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, שעל יסודן נפסק כי תביעתם התיישנה, עוד לפני שנים רבות. בית הדין האזורי לעבודה נתן מענה מנומק וראוי לכל השגות העותרים, ובית הדין הארצי לעבודה לא מצא כל טעם לשנות ממסקנותיו. אף אנו לא ראינו באיזה מטענות העותרים כבסיס להתערב בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה ובמסקנותיו המבוססות של בית הדין האזורי לעבודה, בעניינם.
9.לאור האמור לעיל, העתירה נדחית על הסף.
בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.
ניתן היום, י"ג
באדר א התשע"ו (22.2.2016).
ש ו פ ט
ש
ו פ ט
ש
ו פ ט ת