בג"ץ 1352/06 יאיר ברקוביץ נ. שר הפנים

1.

לפני בקשה לפסיקת הוצאות. העתירה שבנדון הוגשה ביום 12.2.06 ונתבקש בה, בין היתר, סעד בגין אי מתן מענה לבקשה להארכת מועד להגשת תביעה לפיצויים על פי סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. בהודעה משלימה מטעם משיב 1 נתקבל הסעד המבוקש בנדון לגבי עותרים 2-1. בהמשך לכך החליטה כב' השופטת א' חיות, בהחלטתה מיום 12.11.06, למחוק את עותרים 2-1 דאז מן העתירה, כמו גם את משיבים 3-2 דאז מן ההליך. בקשת העותרים 1-2 (דאז) לחיוב המשיב 1 בהוצאות בגין מהלך העניין עד לעת הזו, נתקבלה (החלטתי מיום 29.7.07). לאחר שנדחתה בקשתו של העותר 3 להארכת המועד, לגופו של עניין, הגישו יורשיו (להלן "העותרים") ביום 11.12.06 עתירה מתוקנת, במסגרתה טענו כי בנסיבות מצבו הבריאותי של אביהם וגילו המופלג בעת שאושרה תוכנית המתאר נשוא העתירה, מוצדקת הארכת המועד המבוקשת לשם הגשת תביעת פיצויים. לאחר דיון שהתקיים בעתירה ביום 2.7.07, תוקנה העתירה שוב והוספו לה המשיבים 3-5. בעקבות הודעת המשיב 1 מיום 25.11.07, לפיה נשקלה מחדש בקשת העותרים להארכת המועד והוחלט להיעתר לה, נתייתרה העתירה ונמחקה בהחלטת כב' השופטים א' גרוניס, ע' ארבל וי' אלון מיום 2.12.07. למרות מחיקת העתירה, עמדו העותרים על הוצאותיהם.

2.

העותרים טוענים כי במשך תקופה ארוכה לא נענו פניותיהם הרבות לשם הארכת המועד המבוקשת. החלטת המשיב 1 להאריך את המועד, ובכך למעשה להיענות לסעד המבוקש בעתירה, ניתנה בעקבות העתירה דנן. לפיכך טוענים העותרים כי יש לחייב את המשיבים בהוצאותיהם, ומשאירים את שאלת חלוקת ההוצאות ביניהם בידי בית-משפט זה, נוכח כך שהמשיבים 3-5 צורפו לעתירה רק בדיון האחרון שהתקיים בעניינה.

3.

המשיב 1 מתנגד לבקשה. לטענתו, העובדה שהעותרים נמנעו מלצרף את כלל המשיבים הצריכים לעניין מלכתחילה גרמה לסרבול והתמשכות הטיפול בעתירה. בנוסף טוען הוא כי בקשתו המקורית של העותר 3 המנוח להארכת המועד היתה חסרה אסמכתאות בדבר מצבו הרפואי ולא כללה טענות מפורשות לפיהן המנוח לא ידע בפועל על קיומה של התוכנית. טענות ואסמכתאות אלו הופיעו לראשונה במסגרת העתירה המתוקנת, ואך בשלן נשקלה עמדת המשיב מחדש.

4.

גם המשיבות 3-5 מתנגדת לבקשה. לטענתן, הבקשה הוגשה בשיהוי רב, כשלושה חודשים לאחר שנמחקה העתירה, ולאחר שנקבע בהחלטה מיום 2.12.07 כי העתירה נמחקת בלא שנקבע חיוב כלשהו לעניין הוצאות. בנוסף הן טוענות, כי מייד לאחר שצורפו כמשיבות לעתירה הודיעו, כי על-אף הפגמים שנפלו בבקשתם המקורית של העותרים, הן משאירות את ההחלטה בדבר הארכת המועד לשיקול דעתם של המשיב 1 ושל בית משפט זה. לפיכך נחסך הצורך בניהול דיונים נוספים או בהוצאות כלשהן של העותרים. יתרה מכך, טוענות הן, כי ההתדיינות המשפטית נולדה עקב אירועים והחלטות שבהם לא נטלו המשיבות כל חלק. לבסוף, גם משיבה 2 מתנגדת לבקשה. לטענתה הן העתירה דנן והן הבקשה לפסיקת הוצאות אינן מכוונות כנגדה, ואינן מעלות טענות כלשהן לעניין התנהלותה.

5.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין נחה דעתי כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות בהליך זה, להדחות. הכללים לעניין חיוב בעל דין בהוצאות נקבעו בפסיקה (ראו: בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, (1993)). על פי כללים אלו יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה הליכים, האם היה שיהוי בהגשת העתירה, והאם עצם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד. בנסיבות המקרה שלפני, משלא הופיעו בבקשה המקורית שהוגשה למשיב 1 - ואשר נדחתה - הטענות שהועלו בעתירה המתוקנת בדבר מצבו הרפואי וגילו המופלג של העותר 3 המנוח, בעטיים נמנעה ממנו הידיעה בדבר תוכנית המתאר אשר פגעה לטענתו בנכסיו, הרי שלא ניתן לומר כי נמצא צידוק להגשת העתירה או כי מתקיים קשר סיבתי מספק בין הגשת העתירה לקבלת הסעד המבוקש. זאת, שכן כעולה מן החומר שלפני, הצגת התמונה המלאה, בצירוף המסמכים המתאימים, היא שהובילה לשקילת החלטת המשיב 1 מחדש. אשר על כן, דין הבקשה לחיוב המשיבים בהוצאות להידחות.