בג"ץ 1365/02 פזל חברה הנדסה ובנין בע"מ נ. מדינת ישראל -משרד הבינוי והשיכו

בפניי בקשה למחיקת חלק מהערעור שכנגד.

עיקרי הפרשה מקורם בחוזה שחתמה המערערת (חברת "פזל"), אחת משתי זוכות במכרז, שפורסם על ידי משרד השיכון ב-1991, לבניית יחידות דיור. החברות שזכו במכרז חתמו על שורה של הסכמים עם משרד השיכון, שהעיקרי בהם הוא "חוזה הפרוגרמה". חוזה הפרוגרמה הוא חוזה מסגרת, שאליו צורפו כנספחים מסמכים וחוזים נוספים: דף פירוט, חוזה ספציפי וחוזה רכישה.

ביום 20.4.1997 הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בירושלים את התביעה האזרחית נשוא הערעור. בהמשך הגיעו הצדדים להסדר דיוני, שכלל הסכם פשרה חלקי, אשר קיבל תוקף של פסק דין. בהסדר דיוני הוסכם כי הדיון יפוצל לשלבים שונים, ובכללם: הסכם פשרה חלקי (הסדרה של נושאי תביעה אחדים); פסק דין חלקי בשאלת החבות; החלטה בעניין גובה החבות; פסק דין אחרון, לפיו נדחתה התביעה בעניין יתרת הנושאים שלא נדונו קודם לכן.

בערעור העיקרי שהגישה חברת "פזל", היא השיגה על קביעות בית משפט קמא בארבעה עניינים מוגדרים: תביעה שכנגד (תובענה מטעם המדינה כנגד "פזל"); תשלום עבור ביצוע עבודות בשיפועים תלולים; תשלום עבור ביצוע פרצלציה ורישום בתים משותפים; תשלום עבור אחזקה, ביטוחים, ערבויות וניהול מתמשך. המדינה מצדה, הגישה ערעור שכנגד בנוגע לשני עניינים: ביצוע עבודות בשיפועים תלולים; תשלום עבור מבני מעטפת.

הבקשה שהגישה המערערת היא למחיקת העניין השני מן הערעור שכנגד – היינו, מחיקת טענות המדינה בשאלת התשלום עבור מבני המעטפת. אין מחלוקת בין הצדדים כי סוגיית התשלום עבור מבני המעטפת לא הועלתה בהודעת הערעור. על פי טענת המערערת, מכך עולה כי הערעור שכנגד אינו מתייחס ל"אותו עניין" המועלה בערעור העיקרי, ומשכך – דינו להימחק, שכן אין הוא עומד בדרישות הדין.

דין בקשת המערערת-מבקשת להידחות.

אין מחלוקת, כי זה מכבר נדרש בפסיקה כי ערעור שכנגד יהיה באותו עניין של הערעור העיקרי. מבחן הקשר הענייני שבין הערעור העיקרי לבין הערעור שכנגד לא נתפרש באופן דווקני. לעניין זה צויין, כי

"בין ערעור עיקרי וערעור שכנגד חייבת להיות זיקה כלשהי, ולו מצומצמת בהיקפה. ערעור-שכנגד, מעצם טיבו וטבעו מוגש על-ידי צד, לאחר שהוגש כנגדו ערעור, וכתגובה לו. עליו לנבוע מאותו ערעור עיקרי שהוגש, ולעסוק באותם עניינים שהובאו לבחינה נוספת בפני ערכאת הערעור או למצער בעניינים הקשורים להם"

(דברי כב' השופטת ד' דורנר בר"ע 6947/99 קו-לו עבודות בנין ופיתוח ואח' נ' תעשיות קיסריה פולימרים , תקדין עליון כרך 99 (4) 241, תשנ"ט/תש"ס 1999; ראו עוד ע"א 2124/00 עיזבון יוסף חיננזון ז"ל נ' עיזבון איתמר טמיר ז"ל , תקדין עליון 2000(3) 1979).

דוגמא ליישומם של העקרונות המנחים לקבלת ערעור שכנגד ניתן לראות בע"א 4836/90 פמ"ר חב' לבניין ולעבודות ציבוריות בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פ"ד מח(2) 560. באותה פרשה הוגש ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי, אשר דחה טענות של המערערים שם בדבר הסכם בעל פה בינם לבין הבנק המשיב בדבר אופן חישוב הריבית שישלמו, והיחס בין חובם לבנק לבין תכניות חיסכון שהיו להם בבנק. כן הועלו טענות ביחס לנכונות פעולות שונות של הבנק ביחס לחיובי המערערים שם כלפיו. הבנק הגיש, מצידו, ערעור שכנגד על הכרעת בית המשפט המחוזי בנושא חישוב ימי הערך לחיוב המערערים שם בגין שיקים שהוחזרו על ידי הבנק. נושא זה, של ימי הערך, לא

עלה כשלעצמו בהודעת הערעור. חרף זאת, בית המשפט העליון קבע, כי ניתן היה להגיש ערעור שכנגד בנושא זה, הואיל והוא היה אחד מכמה עניינים אשר עלו כחלק ממחלוקת רחבה יותר בין הצדדים בדבר נכונות החיובים בחשבונה של החברה המערערת שם. הלכה זו יושמה בע"א 8623/01, צור שפי נ' עתידות חברה לפיתוח ערד בע"מ , דינים עליון, סא 914 שם היה הערעור העיקרי מופנה לקביעות שונות הנוגעות לחוזה שכירות שנכרת בין הצדדים להתדיינות, והערעור שכנגד – בין היתר – הופנה לעניינים אחרים הנוגעים להתקשרות בין הצדדים.

להשלמת התמונה הנורמטיבית יצויין, כי בפסיקה נקבע כלל הכרעה, לפיו במקרה של ספק ביחס לאפשרות הגשתו של ערעור שכנגד, פועל הספק לטובת מגישו של הערעור שכנגד. לעניין זה נפסק בבש"א 4691/91, מדינת ישראל ואח' נ' אוזן , פ"ד מה(5), 695 כי

"ספק בנוגע לזיקה המהותית בין הערעור שכנגד לבין הערעור, צריך לפעול לטובת אותו בעל דין, שביקש לשים קץ לסכסוך על ידי אי הגשת הערעור, כדי לאפשר לו להגיש את הערעור שכנגד, על אף שבמקרה הרגיל המקום ההולם להעלאת טענותיו הוא במסגרת ערעור עצמאי".

על רקע מבחנים אלה, אני סבור כי אין מקום למחיקתו של הערעור שכנגד. כל העניינים העולים בערעור העיקרי, ובערעור שכנגד, נוגעים למרכיבים שונים במערכת היחסים החוזית שבין הצדדים להסכם הפרוגרמה. אף כי נושא מבני המעטפת, ככזה, לא הועלה במסגרת הערעור, המדובר בעניין המהווה חלק אינטגרלי מן ההתקשרות בין הצדדים, וככזה, ניתן להגיש לגביו ערעור שכנגד.

לחיזוק הדברים יצויין, כי שאלת מפתח, העולה הן בסוגיות שונות במסגרת הערעור והן במסגרת הערעור שכנגד, היא האם המחירון אשר שימש את הצדדים להתקשרות כולל רכיבים מסויימים. כך, בערעור מועלית השאלה האם נושא השיפועים התלולים והתשלום עבור פרצלציה ורישום בית משותף הם חלק מן העבודות המפורטות במחירון (ראו פרק ד' סעיף 1.3.1). בערעור שכנגד, עולה טענה מקבילה מטעם המדינה, לפיה "...בניית מבני המעטפת כלולה במחיר בנייה ופיתוח חצר שבמחירון (עליו עמדנו מעלה), ולכן פזל איננה זכאית לקבל עבורה כל תמורה נוספת" (סעיף 22 להודעת הערעור שכנגד). במצב זה, עולה כי בין הערעור שכנגד לבין הערעור העיקרי ישנה זיקה מהותית גם לגוף הטענות שמעלים הצדדים, ואף מתעוררות שאלות דומות באופיין. בכך יש כדי לחזק את הזיקה, הקיימת ממילא, בין הערעור לבין הערעור שכנגד. על כן, לא מצאתי ממש בטענה כי אין הערעור שכנגד והערעור העיקרי "באותו עניין".

בשולי הדברים הועלתה טענה, לפיה בבקשה מוסכמת להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד, הודיעה המדינה כי תגיש ערעור שכנגד אך על עילה אחת או שתיים שהועלו בערעור העיקרי. על פי טענה זו, הסכמת המערערת להארכת המועד להגשת הערעור שכנגד ניתנה על יסוד מצג זה, אשר הערעור שכנגד, המופנה נגד עניין מבנה המעטפת, אינו עולה בקנה אחד עימו.

ברם, עיון בהודעת המדינה עליה מבוססת טענה זו של המערערת מגלה כי אין היא יכולה לסייע למערערת. בהודעה מיום 9.4.02 נאמר, כי

"המשיבה (המדינה –ע.ש.) סבורה שדין הערעור בשלושת חלקיו הנזכרים להימחק על הסף. אולם היה ובקשתה תידחה, כי אז בכוונת המשיבה להגיש ערעור שכנגד בשני נושאים. שניהם קשורים באותם חלקים שלטענת המשיבה צריכים להימחק".

נוסחה של אימרה זו אינו בהיר דיו בכדי לקבוע כי המדינה התחייבה לכך שהערעור שכנגד יוגש באותם נושאים ממש, אשר עלו בערעור העיקרי. אף כי ניתן היה לנסח את ההודעה האמורה ביתר בהירות, איני סבור כי עולה ממנה המצג הנטען. לכל היותר ניתן לומר כי קיים לעניין זה ספק, אשר ממנו רשאית המדינה ליהנות.

זאת ועוד. אפילו אם הבנתה של חברת "פזל" היתה שגויה לעניין זה, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה. זאת משום, שאף אם הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד היתה מוגשת מצד המדינה ללא הסכמת "פזל", הרי שבנסיבות העניין היה מקום למתן אורכה לגוף העניין עד להכרעה בבקשת המדינה למחיקת חלקים מן הערעור העיקרי, שכן לא היה טעם בהגשת ערעור שכנגד, מקום בו המדינה לא היתה עומדת על ערעור כזה אילו בקשת המחיקה שהגישה היתה מתקבלת. לכן, אפילו טעתה פזל לעניין זה, לא היה בכך כדי לגרום לה לעיוות דין, באופן אשר עשוי לסייע לטענות שמעלה פזל עתה כנגד הערעור שכנגד.

סיכומו של דבר, אני דוחה את הבקשה למחיקת הערעור שכנגד. אין צו להוצאות.