בג"ץ 1393/10 מכון המתכות הישראלי - מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע נ. משרד ה

1.

העתירה נמחקה בהסכמת הצדדים ונותרה על הפרק שאלת חיובם של המשיבים בהוצאות העותרת.

עניינה של העתירה בבקשת העותרת להורות על ביטול החלטת המשיבים המבטלת את הסמכת העותרת לבצע בדיקות תקינות לרכבלים בישראל ולהורות למשיבים להכיר בה כגורם מורשה לביצוע בדיקות אלו.

לאחר דיון בפני הרכב הוצא ביום 24.11.2011 צו על תנאי לעניין הסעד השני שהתבקש כאמור, ולאחר שהוגשו תשובת המשיבים והודעות מטעם הצדדים, הודיעו הצדדים על התייתרות העתירה נוכח העובדה שנמצא פתרון אשר אפשר את הסמכת העותרת לביצוע בדיקות תקינות רכבלים, ובהתאם לו ניתנה לעותרת ביום 5.3.2013 הסמכה כאמור מאת הרשות הלאומית להסמכת מעבדות בישראל (1997). עם זאת, עומדת העותרת על פסיקת הוצאות לטובתה.

2.

המשיבים הותירו את הבקשה לפסיקת הוצאות לשיקול דעת בית המשפט, אך ציינו כי קיימים שיקולים משמעותיים המטים את הכף לעבר אי חיובם בהוצאות או להעמדתן על שיעור נמוך. בהקשר זה נטען כי הסמכת העותרת כמתואר לעיל אינה מעידה על צדקת טענותיה בעתירה אלא דווקא על הצורך במתן אישור והסמכה, והמשיב 2 מעולם לא חזר בו מעמדתו, וכי יש ליתן משקל גם להתנהלות המשיבים אשר הובילה לחסכון בזמן שיפוטי. בתשובה שהגישה מתנגדת העותרת לטענות אלו.

3.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכל החומר שבתיק, מצאתי כי קמה הצדקה לחייב את המשיבים בהוצאות העותרת. זאת שכן, ואף המשיבים לא חלקו על כך באופן ממשי, הפתרון שנמצא לבסוף ואשר הוביל להתייתרות העתירה, נמצא רק לאחר ובעקבות הגשת העתירה ולאחר שהוצא צו על תנאי בגדרה. כן לא שבו המשיבים על טענתם בדבר שיהוי (ויוזכר כי במסגרת העתירה ניתן צו על-תנאי), ועל יסוד החומר שבתיק ניתן לומר כי מבחינת העותרת, באופן אובייקטיבי, היה צידוק בהגשת העתירה. על כן, ובהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה (בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1994)), יש מקום לחייב את המשיבים בהוצאות. עוד יש ליתן משקל למשך הזמן בו העתירה הייתה תלויה ועומדת (למעלה משלוש שנים) עד שנמצא פתרון אשר הוביל להתייתרותה.

יחד עם זאת, ולצד האמור, יש ליתן משקל לכך שטענות העותרת לא באו לכלל בירור, כך שלא נקבע פוזיטיבית כי נפל פגם בהתנהלות המשיבים. כן יש ליתן משקל לכך שהעותרת לא הביאה כל ראיות לעניין הוצאותיה בפועל, ולכך שנחסך הצורך בהכרעה שיפוטית.

לאחר שאיזנתי בין כל השיקולים הצריכים לעניין, מצאתי לחייב את המשיבים בשכר טרחת עורך-דין של העותרת ובהוצאותיה בסך כולל של 8,000 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן ההחלטה ועד לתשלום בפועל.