בג"ץ 1420/07 נתן ויצמן נ. מדינת ישראל-משרד הפנים-הועדה הארצית לתכנון ובני

1.

העתירה שבכותרת נמחקה לבקשת העותרים ביום 2.5.2010. המשיבים 2-1, וכן המשיבה 4, מבקשים לפסוק להם הוצאות. בקשות אלה הן המונחות לפניי. יצוין כי המשיבה 3 ויתרה על פסיקת הוצאות לטובתה.

2.

בעתירה, שהוגשה ביום 14.2.2007, ביקשו העותרים לבטל את צו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (מסילת העמק בקטע חיפה – בית שאן), התשס"ז-2005 (להלן: הצו ). ברקע העתירה מצויה תוכנית המתאר הארצית לתשתית לאומית 13/6,2 "רכבת העמק – מסילת ברזל מחיפה עד בית שאן" (להלן: התת"ל ), שהיא הבסיס התכנוני להוצאת הצו. העותרים, בעלי מקרקעין שאמורים להיתפס לפי הצו, טענו בעתירה, בין היתר, כי קיימת חלופה תכנונית מתאימה יותר הכרוכה בפגיעה פחותה בזכות הקניין שלהם (תכנית איחוד וחלוקה חפ/1704).

3.

המשיבה 4 לא נכללה תחילה בין המשיבים, והיא נוספה כצד בהליך לפי בקשתה ובהתאם להחלטת כבוד השופטת ע' ארבל מיום 18.6.2007. בתגובת המשיבה 4 לעתירה (מיום 23.3.2008) נטען בין היתר כי העתירה לוקה בשיהוי, שכן העותרים לא הגישו השגה נגד התת"ל אלא בחרו לפנות בעתירה לבית המשפט, וזאת ארבעה-עשר חודשים לאחר פרסום הצו וארבעה חודשים לאחר פרסום התכנית ברשומות. עוד תוארה השתלשלות העניינים לגבי התכנית חפ/1704, ונטען כי אין מקום להתערב בשיקול הדעת של הגורמים המוסמכים ובהחלטותיהם התכנוניות. גם המשיבה 3 טענה בתגובתה (מיום 25.3.2008) כי אין עילה להתערבותו של בית משפט זה בנושא הנדון, וכי "העותרים לא מיצו הליכים אל מול הגופים התכנוניים הרלוונטיים ודילגו על שלב ההשגות הקבוע בחוק, תוך הגשת העתירה בשיהוי ניכר העולה כדי מעשה עשוי ממש". המשיבים 1 ו- 2 הגישו את תגובתם ביום 28.4.2010 (לקראת הדיון שהיה קבוע ליום 6.5.2010), ואף הם טענו כי הגם שהסעד המבוקש בעתירה הוא ביטול הצו, הרי שמבחינה מהותית העתירה מופנית נגד התת"ל אשר קבעה כי תפיסת המקרקעין שעליהם תוקם מסילת הברזל תיעשה בדרך של הפקעה. המשיבים 1 ו- 2, כמו המשיבים 3 ו- 4, טענו כי דין העתירה להידחות על הסף בשל אי-מיצוי הליכים ושיהוי, וכן להידחות לגופה בהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה ובהיעדר חלופה תכנונית אמיתית העומדת על הפרק. כעבור מספר ימים, בתאריך 2.5.2010, ביקשו העותרים לחזור בהם מעתירתם. העתירה נמחקה באותו היום, והדיון שנקבע ליום 6.5.2010 – בוטל.

בחנתי את טענות הצדדים ובאתי למסקנה כי יש מקום לחייב את העותרים בהוצאות המשיבים 1, 2 ו- 4.

4.

ככלל, "מקום בו נמחק הליך על ידי מגישו בטרם התברר והוכרע לגופו, ישא מגיש ההליך בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד" (בג"ץ 5319/09 עבדאלקאדר נ' שר הפנים (לא פורסם, 29.9.2009)). כאשר עותר מבקש למחוק את עתירתו מבלי שקיבל את הסעד המבוקש, יש בכך משום אינדיקציה לכך שהגשת העתירה לא הייתה מוצדקת מלכתחילה. אכן, לכל עתירה יש צד שכנגד, ובעל דין המגיש הליך צריך להניח שיריבו ישא בהוצאות. כאשר הצד שכנגד מגיש תגובה ולאחר מכן מבקש העותר למחוק את עתירתו מבלי שזו נתבררה לגוף העניין ומבלי שקיבל את הסעד המבוקש, קמה הנחה לכאורית בדבר היות העתירה בלתי-מוצדקת (ראו למשל בג"ץ 1710/08 ליסיצה ייבגני נ' משרד הפנים (לא פורסם, 7.1.2010)). עם זאת, לא מדובר בהנחה חלוטה אלא בכלל מנחה, וכל מקרה ראוי לו שייבחן לפי נסיבותיו, כששיקול מרכזי הוא האם הייתה הצדקה להגשת ההליך מלכתחילה ומהי הסיבה שהובילה לחזרתו של העותר מעתירתו (ראו בג"ץ 7944/04 לוכסמבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.2005)).

5.

בענייננו, כאמור, המשיבים העלו טענות-סף של שיהוי ואי-מיצוי הליכים, טענות שעל-פני הדברים יש בהן כוח שכנוע. כמו-כן טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות לגופה. בסופו של דבר העתירה נמחקה לבקשת העותרים מבלי שנתבררה לגופה ומבלי שניתן לעותרים הסעד שנתבקש. בנסיבות אלה קמה כאמור הנחה לכאורית בדבר היות ההליך בלתי-מוצדק, והנחה זו לא נסתרה. העותרים טוענים כי בניגוד לעמדת המשיבים, העתירה כוונה נגד הצו ולא נגד התת"ל, וכי עוד בשלב מוקדם הוצג להם מצג כי יקבלו לידיהם קרקע חלופית לפי תכנית חפ/1704. לדבריהם, הצורך בהגשת העתירה נולד כשהתברר להם שהוטעו על-ידי המשיבה 4, וכי לא יקבלו קרקע חלופית. אולם, טענות אלה של העותרים, ויתר הטענות שהעלו בעתירה, לא באו לכדי ליבון שיפוטי, ואין באמור בתגובת העותרים מיום 23.5.2010 כדי לסתור את ההנחה הנובעת כאמור מעובדת מחיקתה של העתירה מבלי שניתן הסעד המבוקש. יצוין, כי בבקשה למחיקת העתירה מיום 2.5.2010, וכן בתגובה לבקשה לפסיקת הוצאות מיום 23.5.2010, לא ניתן הסבר מהי הסיבה שבגינה החליטו העותרים למחוק את עתירתם לאחר שהוגשה תגובת המשיבים 1 ו- 2.

לאור כל האמור, נחה דעתי כי יש מקום לחיוב העותרים בהוצאות.

6.

אשר לשיעור ההוצאות: עתירה זו הייתה תלויה ועומדת בבית המשפט במשך זמן רב. עם זאת, כל אחד מהמשיבים נדרש ליתן תגובה אחת (המשיבה 4 הגישה כאמור גם בקשה להצטרפות כצד בהליך). בסופו של יום, העתירה נמחקה עוד קודם שנתקיים בה דיון לפני הרכב. במכלול הנסיבות סבורני כי יש לחייב את העותרים בתשלום שכר טרחה למשיבים 1 ו-2 ולמשיבה 4, בסכום של 5,000 ₪ לכל אחד מהם (סך-הכול 10,000 ₪). לסכום זה יתווספו הצמדה וריבית כדין מיום ההחלטה ועד ליום התשלום.